יוצרים
- מאת: שחר פנקס
- בימוי: שיר גולדברג
- תפאורה: שני טור
- תלבושות: נטשה טוכמן פוליאק
- מוסיקה: דניאל סלומון
- תאורה: רוני כהן
- עיצוב בובות: אמירה פנקס
- שפה ודיבור: אסי אשד
- הדרכת בובות: עופר עמרם
שחקנים
- ברוך ברג/השופט: דב רייזר
- פראדל/אמא של שפרה: יבגניה דודינה
- נחום לייב: רוברטו פולק
- יאשק לייב: אלכס קרול
- זיווה/מושה/לאה המתווכת: נעמה ארמון
- שפרה/הילד המת: לאה גלפנשטיין
- יצחק שוחט/המרפא: שחר רז
- לוי לוין/בתיה הרחבה: הראל מוראד, יובל שלומוביץ
על ההצגה
עיבוד לארבעה סיפורים קצרים של דבורה בארון: "גרעינים", "זיווה", "שפרה" ו"פראדל". המחזה מתרחש בשכונת הגיא, היא שכונת העניים של עיירה קטנה ונידחת ברוסיה הלבנה. יאשק, בחור צעיר וחולני, בעל מודעות פוליטית, מנסה לשפר את תנאי העבודה של הפועלים בבית החרושת בעיירה ומתייצב כנגד מנהל בית החרושת. ריזל, המינקת בביתו, עובדת מבוקר עד ליל ומייחלת להתאחד עם בתה הקטנה, פראדל ממתינה לבעלה שישוב מעסקיו, ובתוך כל אלו מתרוצצת לה הכלבה זיווה בין סמטאותיה של העיירה ומחפשת את גבירתה שנעלמה. עיבוד ליצירתה של אחת מהגדולות והאניגמטיות בספרות העברית.
על דבורה בארון:
נולדה בעיירה אוזדה, פלך מינסק שברוסיה הלבנה. אביה היה רב העיירה והעניק לה חינוך תורני כבן, דבר שהיה חריג מאד בתקופה ההיא. ב-1902 התפרסם סיפורה הראשון ב"המליץ". ב-1903 עזבה את העיירה בעקבות אחיה הנערץ בנימין, וגרה עמו במינסק ובקובנה. קיבלה תעודת הוראה מן הגימנסיה במריאמפול, התפרנסה מהוראת עברית והייתה מדריכת-נוער ציוני בעיר זו. הייתה מאורסת לסופר משה בן-אליעזר אך אירושין אלה הסתיימו בפרידה.
בדצמבר 1910 עלתה לישראל והתיישבה בנווה צדק. התחילה לעבוד במערכת הפועל הצעיר ביפו ונעשתה לעורכת המדור
הספרותי שלו. ב-1911 נשאה ליוסף אהרונביץ ממנהיגי מפלגת הפועל
הצעיר ועורך בטאונה. ב-1914 נולדה בתה ציפורה. ב-1915 הוגלתה
המשפחה לאלכסנדריה שבמצרים. לאחר מספר שנים חזרו לארץ
ישראל והתיישבו בתל אביב. בני הזוג חזרו לערוך את "הפועל הצעיר"
והשתתפו בייסוד כתב העת "מעברות". ב-1922 התפטרו מעריכת
"הפועל הצעיר", אהרונוביץ התמנה למנהל בנק ודבורה הסתגרה
מאז בביתה עד סוף ימיה ועסקה בכתיבת סיפוריה. היא זכתה
בפרס "ביאליק , בפרס רופין, בפרס ברנר.
ב-1956 נפטרה
בתל אביב ונקברה בבית הקברות הישן.
תמונות מהצגה
סרטונים
ביקורות
"הסיפורים של דבורה בארון מעלים תיאורי הווי של עיירה יהודית במזרח אירופה והפוטנציאל הדרמטי בהם דל, שכן זהו טבעו של הווי, בניגוד לפעולות ולמעשים. הבמאית הצעירה שיר גולדברג מנסה להפוך את היצירה למסוגננת וכאן אנו כבר נתקלים בבעיית היסוד של ההצגה: לכל אורכה ניכר מאמץ רב ליצירת סגנון.
לשם ביצוע המשימה, נעזר הבימוי בעיצוב הבמה של שני טור, אלא שתוצאת המפגש המורכב הזה היא שבמקום שעיצוב יסייע להצגה ולפירושה, ההצגה ברובה מגיבה לאפשרויות שמציע העיצוב. רבים מן הדימויים החזותיים הם בעלי גוון סוריאליסטי מובהק וחלק חשוב בהיבט החזותי של ההצגה ניתן גם לכלב שהוא מעין בובה שהמפעיל שלה מרבה לנבוח במקומה.
בתפקיד הראשי, דב רייזר בעל הנוכחות המרשימה, המקנה מרכז כובד להתרחשות הבימתית כולה. מצויינים לצידו רוברטו פולק, אלכס קרול ולאה גלפנשטיין המקסימה. מעמד מיוחד בהצגה יש ליבגניה דודינה. זהו בסך הכל נסיון מעניין וגם ראוי להערכה למצוא סגנון בימתי הולם לחומרים בעיתיים.
"בשפה בימתית מרתקת ועם שחקנים שמוציאים את הצופה מאושר מן האולם, אולם ברטונוב משרה כנראה רוח טובה על המציגים בו. כל זה לא היה מתקיים ללא להקת שחקנים מסורה, מרתקת, עסיסית ומגוונת, דב רייזר הנפלא, יבגנייה דודינה בשני תפקידים מצויינים.כל אלה גורמים לכך שהצופה יוצא מאוסף סיפורי האומללות האלה בחיוך של אושר גדול ואופטימיות ואהבת אדם וחיה למרות הכל.