אדם לא מת סתם

"הסיפורים של דבורה בארון מעלים תיאורי הווי של עיירה יהודית במזרח אירופה והפוטנציאל הדרמטי בהם דל, שכן זהו טבעו של הווי, בניגוד לפעולות ולמעשים. הבמאית הצעירה שיר גולדברג מנסה להפוך את היצירה למסוגננת וכאן אנו כבר נתקלים בבעיית היסוד של ההצגה: לכל אורכה ניכר מאמץ רב ליצירת סגנון.

לשם ביצוע המשימה, נעזר הבימוי בעיצוב הבמה של שני טור, אלא שתוצאת המפגש המורכב הזה היא שבמקום שעיצוב יסייע להצגה ולפירושה, ההצגה ברובה מגיבה לאפשרויות שמציע העיצוב. רבים מן הדימויים החזותיים הם בעלי גוון סוריאליסטי מובהק וחלק חשוב בהיבט החזותי של ההצגה ניתן גם לכלב שהוא מעין בובה שהמפעיל שלה מרבה לנבוח במקומה.

בתפקיד הראשי, דב רייזר בעל הנוכחות המרשימה, המקנה מרכז כובד להתרחשות הבימתית כולה. מצויינים לצידו רוברטו פולק, אלכס קרול ולאה גלפנשטיין המקסימה. מעמד מיוחד בהצגה יש ליבגניה דודינה. זהו בסך הכל נסיון מעניין וגם ראוי להערכה למצוא סגנון בימתי הולם לחומרים בעיתיים.

"בשפה בימתית מרתקת ועם שחקנים שמוציאים את הצופה מאושר מן האולם, אולם ברטונוב משרה כנראה רוח טובה על המציגים בו. כל זה לא היה מתקיים ללא להקת שחקנים מסורה, מרתקת, עסיסית ומגוונת, דב רייזר הנפלא, יבגנייה דודינה בשני תפקידים מצויינים.כל אלה גורמים לכך שהצופה יוצא מאוסף סיפורי האומללות האלה בחיוך של אושר גדול ואופטימיות ואהבת אדם וחיה למרות הכל.