זרעים של שתיקה

"אינני יכול לספק פרטים על הדמויות והעלילה, מפני חרדת הספויילר. אומר רק שאלה לא היו מביישים טלנובלה סופר מלודרמטית ב - 24 פרקים. העלילה ארוגה בחוטים גסים ובתפרים עקומים כשאין גבול למופרכות הפרטים, המעמידים במבחן כל סבירות בסיסית. להפקה גויסו שחקנים שלכל אחד מהם הישגים והם עושים כמיטב יכולתם ומתייחסים לעבודתם ברצינות. אשמח להתייחס לעבודתם בהצגות אחרות. 

אני לא מבין איך המחזה הזה אושר להצגה בתיאטרון רפרטוארי ומי העריך שהפקה שלו ראוייה למשוך קהל לאולמות התיאטרון הלאומי "הבימה". 

"בלאגן דרמטי שחוגג לו הופך את ההצגה כולה לקשקוש של טלנובלה. מערכות היחסים כמו גם פיתויו העלילתיים מבולבלים, מפותלים וגם בלתי סבירים. המפליא הוא שהשחקנים, בעיקר השחקניות, עושים את העבודה כמתקבלת על הדעת. אבל לא הם ולא חבריהם יכולים להקנות אמינות לסיפור שנשמע מופרך לכל אורכו. 

נושא תרומות הזרע והשפעותיהן השליליות על חיי כל משפחה בהמשך, הוא נושא כאוב ושנוי במחלוקת. רובי פורת-שובל המחזאית אינה פוחדת לגעת בנקודות החברתיות הרגישות ביותר כדי לעורר מחשבה ואולי גם להשפיע.

הבמאי משה קפטן בחר בקפידה צוות שחקנים, כולם כוכבים. מה שטוב לצופים, אך מותיר לכל אחד מהם לא די רפליקות כדי להחצין את מלוא יכולות המשחק. כולם מבריקים במשחקם. הגברים בהצגה (אייל שכטר, קובי לבנה ויון תומרקין)שומרים על שלווה שהם מקרינים, ומהווים את החלק השקט יותר בדרמה, מול סערת הנפש של הנשים. הכוכב האמיתי של ההצגה הוא יון תומרקין. יון הוא כשרון מולד, עם קצב ויכולת אישית שוטפת, משחק משכנע וחודש, בלי הצורך להסתופף בין כתלי בית ספר למשחק.

עיצוב הבמה המינימליסטי של דנה צרפתי, עושה היטב את תפקידו, וכך, מוקד התעניינות הקהל הוא בסערת הרגשות ובחלקה של כל דמות בלהבה המתפרצת.

כבוד לאומץ הלב של המחזאית והליהוק המושלם של הבמאי משה קפטן, מעלים הצגה שתשאיר אתכם עם הרבה תהיות ששואלות - מה אתם הייתם עושים במקרה זה.