הצמה של אבא

למשפחת ספיר (לשעבר סַפְדִיֶיה), יש שלושה ילדים: האחד ויקטור, בן ממשיך, גאוות הוריו, השני אמיר, האינטלקטואל, עוף מוזר לטעמם של הוריו, בן מורד שלמד רפואה סינית ועקר לעיר אחרת, הרחק מהציפיות החונקות של אביו. המשפחה מצפה שאמיר יבוא להתפייס, אבל הוא מעדיף ללכת לפסיכולוג שלו ולנתח שם באופן אכזרי את משפחתו, משפחה מזרחית מודרנית, שבנסיונותיה להשתלב בחברה הישראלית ויתרה על ייחודה. ומנגד, הבת פרידה, שנולדה נכה והוריה מתקשים להשלים עם החריגות שלה. המחזה מתרחש בשבוע האחרון לחייו של האב, החולה במחלה ממארת. אמיר, הבן שהכזיב, מבקש לרַצות את האב ולוא פעם אחת, ולוא במחיר שקר גדול שבאמצעותו הוא מצליח סוף סוף להתקרב אל אביו ולהבין אותו.
המחזה בודק את דרכה של המשפחה בנסיונה להתערות בחברה הישראלית, המחיר ששילמה על כך והזהות שנותרה לה.   

היהודים -  הערבים/יהודה שנהב

הדיון הציבורי בישראל נשען באופן מסורתי על אבחנה בין שתי צורות שיח שלכאורה אינן נפגשות: השיח העדתי והשיח הלאומי. השיח העדתי נתפש כשיח פנים- יהודי המתארגן סביב החלוקה בין "אשכנזים" ל"מזרחים"; השיח הלאומי נתפש כשיח כלל- יהודי המתארגן סביב החלוקה בין יהודים ללא יהודים. המידור המפריד בין השיח העדתי לשיח הלאומי ומציג את העדתיות והלאומיות כשתי קטגוריות נפרדות, ליווה את הציונות מראשיתה...ל"חלוקת עבודה" זו שותפים הן מי שמכונים היסטוריונים/סוציולוגים מסורתיים והן אלה המכונים חדשים. כך למשל, כאשר ההיסטוריון בני מוריס  מנתח את לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים הוא אינו מזכיר את הקשר בינה לבין היהודים יוצאי ארצות ערב, למרות הרלוונטיות העצומה של האחרונים להבנת סוגיה זו (מוריס 1991).

כאשר האנתרופולוגים מנתחים את מורשת יהודי המזרח (דשן ושוקד 1984) וההיסטוריונים - את גלי ההגירה של יהודים- ערבים, הם עוסקים בשאלות אלה כבסוגיה אתנית הנפרדת (לכאורה) מן השאלה הלאומית או השאלה הערבית... ההיסטוריוגרפיה הישראלית מבוססת איפוא על מערכת מיון תרבותית המתעלת את צורות השיח העדתי והלאומי במסלולים נפרדים. חלוקת עבודה זו מחוללת דה- פוליטיזציה של סוגיית היהודים – הערבים, מגדירה אותה כסוגיה "עדתית" (כלומר כסוגיה אתנית פנים – יהודית) ומסכלת את האפשרות לתאר את ההיסטוריה המזרחית בהקשרה הכולל. באופן דומה ממולכד הדיון בזהות המזרחית בין עמדה מהותנית (אסנציאלית) של זהות המיוחסת ל"מזרחים" עצמם, למנטליות ולתרבות שלהם לבין עמדה ניאו- מרקסיסטית של מעמד הרואה ב"מזרחיות" תופעה מעמדית מתוצרת כחול לבן, שנקבעה על ידי שוק העבודה, מקום המגורים והגישה לחינוך... שתי העמדות מציגות את "המזרחיות" מתוך הנגדה ל"אשכנזיות" ובכך מחמיצות את העובדה שמזרחיות, כמו אשכנזיות, היא אתר עם שוליים רחבים, חוסר עקביות, חוסר רציפות ופנים רבות.   

יש יהודים ויש יהודים 

בנובמבר 1942 הציג בן גוריון במכון לחקר הכלכלה ברחובות את תכניתו להעלאה מיידית של מיליון יהודים. כשעשה זאת הוא סימן את תחילתו של שיח שהתמקד ביהודי ארצות האסלאם, שהיו נפקדים-נוכחים של העשייה הציונית עד אז. ההתארגנות הלאומית היהודית  מקורה באירופה והגותה המדינית היא אירופית ...שלמה אבינרי, העוסק במקורות האינטלקטואליים של התנועה הציונית, אינו מזכיר אף הוגה מזרחי כבעל השפעה על התגבשותה של הציונות... הפעילות הציונית שהתקיימה בכל זאת  בארצות המזרח לא קיבלה מעולם ביטוי של התארגנות לאומית עצמאית, אלא הייתה נגזרת של פעילות אירופית ... גם הקהילה הספרדית הקטנה שחיה בפלסטין/א"י במשך דורות רבים נשארה ברובה מחוץ לפעילות הציונית ... במהלך מלחמת- העולם השנייה, ככל שנתבררה עובדת ההשמדה ההמונית באירופה הועברה נקודת המבט של התנועה הציונית בהדרגה אל היהודים בארצות האסלאם כמאגר רלוונטי להגירה. בשנת 1942 הציג בן- גוריון  לפני מומחים וראשי היישוב תוכנית הידועה כ"תכנית המיליון", להבאת מיליון יהודים לארץ-ישראל. "במדיניותנו הציונית נתבעת עכשיו תשומת לב מיוחדת לקיבוצים היהודיים בארצות ערב. אם יש גלויות שעלינו לחסל אותן בדחיפות הנמרצה ביותר על ידי העברת היהודים שבהן למולדת – הרי אלו גלויות ערב: תימן, עיראק, סוריה, מצרים וצפון אפריקה, לרבות יהדות פרס ותורכיה. מה שעובר עכשיו על יהדות אירופה מחייב חרדה מיוחדת לגורל הגלויות במזרח התיכון ... זהו סימן של כשלון רב לציונות שעדיין לא חיסלנו את גלות תימן. אם לא נחסל גלות עיראק בדרך ציונית  –  יש סכנה שהיא תחוסל בדרך ההיטלראית." תוכנית המיליון הכניסה את יהודי ערב בפעם הראשונה לדיון הפוליטי של מוסדות היישוב כקטגוריה מהותית אחת (שכונתה "ספרדים", "עדות מזרח", "מזרחים", תלוי בהקשר ובזמן). אחד המאפיינים הבולטים בתוכנית שהציג בן- גוריון הוא ההפרדה בין יהודי אירופה ליהודי ארצות האסלאם. המתכננים הציעו לרכז את העולים בקבוצות לפי ארצות מוצאם בנימוק הפונקציונאלי שסידור זה יקל על הובלת העולים ועל סדרי קבלתם במחנות. למרות שהתוכניות התייחסו לשטח מחנה המעבר, היתה להן השלכה גם על המרחב המדינתי. ההפרדה כללה מחנות עולים ליהודים מאירופה, בהם ישהו עד לשלושה חודשים, ומחנות מעבר להתיישבות בנגב עבור עולים מארצות האסלאם לתקופה של שנה עד שנתיים. במילים אחרות, הפוליטיקה הסגרגטיבית של עיירות הפיתוח עוצבה בשיח הציוני יותר מעשר שנים לפני שהתופעה של "פיזור אוכלוסין" התרחשה בפועל. פוליטיקה מרחבית סגרגטיבית זו סתרה הגיון אחר של המדינה והוא הגיון כור ההיתוך.

החלוקה הגיאוגרפית על פי אתניות הבנתה את המזרחיות כגורם מחולל משמעותי וגם כבעיה במבנה של החברה הישראלית מאז ועד היום. על רקע "רוח הזמן" שביטאה ועיצבה תוכנית המיליון, ותוך חידוד סוגיית ההגירה מארצות האסלאם, התקיימו בשנים 1942 ו- 1943 דיונים במוסדות היישוב להגברת הפעילות הציונית באותן ארצות...רוב חברי הנהלת הסוכנות חלקו על עמדתו של בן- גוריון בדבר הדחיפות בהבאת היהודים מארצות האסלאם. הערך המוסף של יהודי ארצות ערב נתפש כערך כמותי- אינסטרומנטלי אשר יביא אמנם לחיזוקה הדמוגרפי של הלאומיות הישראלית, אולם בו בזמן יביא גם להפחתה ב"ערכה האיכותי" (צמחוני 1989).  

דה ערביזציה 

על-מנת להכליל את היהודים- הערבים בפרויקט הלאומי היה עליהם לעבור תהליך של דה-ערביזציה, טיהור של היהודי הערבי מערביותו ...דה-ערביזציה זו הוצדקה אמנם בדיבורים על מודרניזציה וקידמה אולם לא הייתה זו ה"פרימיטיביות" או ה"מסורת" של היהודים-הערבים שאיימו על הלאומיות הציונית, אלא הערביות המודגשת שלהם ... כפי שהבהיר זאת שמעון בלס: "תרבותם של יהודי המזרח היא תרבות ערבית, תרבות האזור שבו אנו חיים, אלא שעובדה זו, שוודאי לא נעלמה מעיני מקבלי ההחלטות, עמדה בסתירה לתפישה האידאולוגית של ההנהגה הפוליטית". העבר הערבי של יהודי המזרח איים לפגוע בלכידותה של האומה הישראלית ההומוגנית לכאורה ולטשטש את קו הגבול ההכרחי בין יהודים לערבים. כפי שאמר בן-גוריון: "אנו לא רוצים שישראלים יהיו ערבים. חובה עלינו להיאבק ברוח הלבנט אשר משחית יחידים וחברות" ( Shohat 1988:6). גישת המודרניזציה, ששימשה כתיאוריה אקדמית וכפרקטיקה מדינתית, גרסה שהאוכלוסייה היהודית מארצות ערב הינה אוכלוסייה טרום-מודרנית מבחינה תרבותית וטכנולוגית וכי יש להכשיר אותה במסלול התפתחות מיוחד על מנת שתוכל להשתלב בפרויקט הציוני  המודרני. גישה זו שימשה רציונל מרכזי ליצירת "ציבור הומוגני" לא ערבי. היא ניזונה מניגודים בין מודרניות למסורת, בין מתפתח למפותח, בין טכנולוגיה לפרימיטיביות ובין פרודוקטיביות לטפילות. גישת המודרניזציה העניקה גושפנקה פסבדו-מדעית ללאומיות החילונית המערבית של האומה היהודית הישראלית ולתהליכי הדה- ערביזציה של היהודים מן המזרח ויצרה היררכיה חברתית לגיטימית שבראשה ניצבו נציגיה המובהקים של הלאומיות החילונית, אשכנזים ציונים מתנועת העבודה... יהודי המזרח שיתפו פעולה עם פרויקט הדה- ערביזציה הישראלי בשל מעמדה השלילי של הערביות בתרבות הישראלית- הציונית, מעמד שנבע הן מן העמדה האוריינטלית של המהגרים האירופים והן בשל העימות הציוני- הפלסטיני על הארץ. בני הדור השני של המהגרים אף שאפו להיפטר במהרה ממסמני הערביות של הוריהם (למשל: 2000 Regev). אולם זיקתם של המהגרים. לעברם הערבי לא הייתה יכולה להימחק לגמרי. כל כמה שזו הוכחשה, הן על ידי המהגרים עצמם והן על ידי הממסד והציבור הישראלי הוותיק, המשיכה זיקה זו לסמן את המזרחים כ"טיפוס סימבולי" המסמן את קו- הגבול בין היהודי הלאומי לבין הערבים שמסביב. תהליך הדה- ערביזציה, שנועד לעמעם את הדמיון בין ערבים למזרחים – שהיו ערבים בתרבותם ויהודים בדתם – אשרר הלכה למעשה את "אחרותם האתנית" של המזרחים.

מתוך הספר "היהודים הערבים  - לאומיות, דת ואתניות", הוצאת עם עובד/ ספריית אפקים, 2003