המורדים

המחזה מציג שלושה דורות מורדים במשפחה ישראלית אחת: בן, אימו וסבתו. כל אחד מורד בתחומו ובתקופתו, החל בתנועת הלח"י של שנות הארבעים, דרך תנועת שמאל קיצונית בשנות השישים ועד מרד נעורים קיומי בשנות התשעים. המחזה מסופר דרך עיניה של מיכאלה, נציגת הדור השני במשפחה. לראשונה, שנים אחרי מות הוריה, היא שומעת את הסיפור האמיתי על משפחתה מפיו של שאול, מאהבה העלום של אמה ובהדרגה מתגלות לה עובדות המאירות באור חדש את יחסיה העכורים עמם בעבר. היא מבינה שהכעס על הוריה האידיאליסטיים, שעבורם הציבורי והפרטי היו ארוגים זה בזה - עיוור את עיניה, וכעת בבגרותה, היא מצליחה לראות אותם כבני אדם כשהם לעצמם. את המעברים מתקופה לתקופה וממצב בימתי אחד לשני, ממחישים להקת רקדנים וקטעים מוסיקליים בני תקופות שונות.

המרד כקו אופי, הוא הנושא המרכזי במחזה זה ובאמצעותו חוקרת המחזאית את הזהות החילונית הישראלית. הסיפור המשפחתי האנושי, עשיר במתח והפתעות, ומסופר בשפה תיאטרונית מלאת חיוניות.   

הרקע ההיסטורי-פוליטי להצגת "המורדים"

הרקע להצגה הוא הוויכוח הפנימי בתוך התנועה הציונית באשר ליחסים עם העולם הערבי ועם המעצמות העולמיות, וויכוח המלווה את התנועה מאז היווסדה. גיבורי ההצגה, משתייכים לשני פלגים מן הימין הקיצוני בתקופת המנדט הבריטי, שהיו נתונים לוויכוח עם רוב היישוב היהודי. בשלהי המאה ה–19 קמה התנועה הציונית כדי לתת מענה לאנטישמיות על ידי ביטולה של האנומליה היהודית והקמת בית לאומי ליהודים במולדתם ההיסטורית – ארץ ישראל. ממשלת בריטניה קיבלה מחבר הלאומים מנדט )1918-1948 )לניהול פלשתינה, תוך כדי התחייבות להקמת בית לאומי ליהודים, מבלי לפגוע בזכויות ערביי ארץ ישראל. במקביל התעוררה התנועה הלאומית-ערבית-פלשתינאית, אשר התנגדה לכינונה של ריבונות יהודית. ב – 1920 ,לאחר סידרת פרעות של ערבים ביהודים, הוקם ארגון "ההגנה" – צבא יהודי מחתרתי. על רקע התגברות ההגירה היהודית לארץ ישראל בשנות העשרים מפולין של גרבסקי ובשנות השלושים מגרמניה ההיטלראית, החמירו פעולות הטרור של הערבים.

בין השנים 1936-1939 פרץ מרד ערבי כנגד השלטון הבריטי והישות היהודית. רוב היישוב וארגון "ההגנה" תמכו במדיניות של חלוקת ארץ ישראל ובהבלגה מקסימלית כלפי הטרור הערבי והשלטון הבריטי הנכנע לו. באמצע שנות השלושים הוקם ה"אצ"ל" – ארגון צבאי לאומי, שדגל בסיסמא: "שתי גדות לירדן", דהיינו, מדינה יהודית בכל גבולות המנדט הבריטי. הבריטים, שעמדו ערב מלחמת העולם השנייה, נכנעו למרד הערבי ופרסמו את "הספר הלבן" – הגבלת ההגירה היהודית לממדים זעירים, וזאת על רקע אירופה העומדת לבעור. ארגון "ההגנה" לחם בבריטים בדרך של עלייה בלתי חוקית והתיישבות. "האצ"ל" לחם בבריטים בטרור. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפסיקה "ההגנה" את הפעולות כנגד הבריטים ועברה לשיתוף פעולה מלא במלחמה באויב המשותף – גרמניה הנאצית. "האצ"ל" גם הוא הניח את נשקו ואז פרש ממנו הארגון הקיקיוני "הלח"י" – לוחמי חירות ישראל, שדגל בהתנגדות בלתי מתפשרת כלפי הבריטים, תוך כדי שימוש בטרור אישי. היישוב היהודי פנה כולו כנגד פורשי "הלח"י.

כאשר התבררו ממדי השואה באירופה ב – 1943 ,חזר גם האצ"ל לפעילות טרור כנגד הבריטים שמנעו את הגירת יהודית אירופה. ב – 29.11.44 הכריז האו"ם על קבלת תכנית החלוקה לשתי מדינות ומיד פרצו מאורעות דמים של ערביי ארץ ישראל כנגד היישוב היהודי שמנה כ – 600,000 איש. לאחר מספר חודשי לחימה גבר היישוב היהודי וב – 15.5.48 הוכרז על הקמת מדינת ישראל. למחרת בבוקר הצטרפו ארצות ערב השכנות למאבק הדמים ופלשו לתוך המדינה הצעירה. לאחר מספר חודשי לחימה נוספים גברה המדינה היהודית והוכרזה שביתת נשק. בעקבות אירועי הלחימה ברח חלק גדול של האוכלוסייה הערבית אל מעבר לגבולות המדינה היהודית ונוצרה בעיית הפליטים הפלשתינאים. לאחר מלחמת העצמאות (1948 ) נחצית החברה הישראלית מבחינה פוליטית ביחסה לעולם הערבי בכלל ולפליטים הפלשתינאים בפרט. ב – 1967 , בעקבות מאבק על שימוש במימי נהר הירדן, פורצת מלחמה בין ישראל לשכנותיה. לאחר שישה ימי מלחמה כובשת ישראל את חצי האי סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן. הוויכוח הישן בחברה הישראלית סביב פרשת היחסים עם הערבים והפליטים מתחדד. השמאל מתרחק שמאלה יותר, ותנועת "מצפן" מהווה את הסמן השמאלי הדוגל בביטול הציונות ובהקמת מדינה חלופית דמוקרטית. הימין מתרחק ימינה ודוגל בסיפוח השטחים הכבושים ובארץ ישראל השלמה.

יואב מזי"א  

גאולה כהן על הצטרפותה ללח"י

הייתי חברת לוחמי חרות ישראל, לח"י, או כפי שנודענו אז ברחוב ובפי הבריטים יותר בכינוי: כנופיית שטרן. אל לח"י פרשתי מהאצ"ל, אל אצ"ל פרשתי מבית"ר, רק שלמעשה מבין שתי פרישות אלו לא הייתה פרישה אלא אחת – אל לח"י.... לקורס הגעתי אחרי שנתיים של פעילות באצ"ל, במחתרת. שנתיים נפגשת בחשאי, מלמדת ידי נשק בהסתר, מתגנבת בחשיכה לאחד הבתים שבפרוורים ולומדת מפי המפקדת, בתוך קבוצה של נערות, כיצד לשמור על כללי הקונספירציה. להיות בעלת סוד – זאת הייתה הרגשה חדשה ומעוררת. להתהלך כל היום כולו לאור השמש ולחיות כל היום כולו לאור דבר סתר – היה בזה משהו משכר. זה עשה פתאום את כל האחרים עיוורים וחרשים בעוד אני עוטה עצמי במעטה קסום. בחשאי ובמופלא הייתי בתוך החוץ, אבל בעיצומו של הסוד עצמו, בתוך הווי החיים המחתרתיים של האצ"ל, פה לא הייתה בשבילי שום פליאה, שום דבר לא היה חדש ולא היה זר. מתחת לבגדים האזרחיים שלי דומה היה עלי כאילו אני לבושה עוד באותם מדי תנועת בית"ר מימים ימימה. בגד מבעד לבגד, ואין האחד לוחץ ואויב לשני. אלא שהאחד למעלה ומדי בית"ר למטה, מוצנעים. הבית"ריה הקטנה שבי גדלה. עמדתי כמו כל הביתרי"ם אז פני הברירה שהעמיד ראש בית"ר: למות או לכבוש את ההר. לא יכולנו למות. לא יכולנו עוד לכבוש את ההר. אבל גם לשיר שירי מלחמה לא יכולנו עוד. לשירי מלחמה אולי חיים וחוקים משלהם. הם יכולים להיות מושרים רק בדפיקות לב במרתפים או בדפיקות תופים בסך בראש קריה. אבל אותם לא יכולנו לשיר הרבה זמן במועדונים. ירדנו עם השיר למחתרת. ירדנו – ולא הרגשתי ירידה. מהקהל פרשתי זה מכבר, את הרגשת הזרות, ההתכנסות וההסתגרות אל עצמי נטעה בי הסביבה הלועגת והצוחקת מזה זמן. וכולם באצ"ל כך. אצל כולם הציצה כחוק החולצה החומה של בית"ר מבעד לחאקי. אשר על כן שום דבר לא היה זר לי פה וגם הכל נדמה היה עלי פשוט ובהכרח... לא הרבה בקשתי, שבוע ימים עבר ואני מוצאת בתיבת הדואר אשר לביתנו חוברת משוכפלת. "החזית", גיליון ראשון, בהוצאת לח"י. קראתי. זאת הייתה ההתחלה וזה היה הכל. זאת הייתה קריאה ראשונה של חיי שבה צירופי כ"ב האותיות העבריות הסתדרו כך במיוחד למעני. זו לא הייתה קריאה. כתיבה גדולה הייתה בקריאה ההיא. ובתחושה אנכָית שאין מאחוריה כלום חשתי שהדברים נכנסים בי מפני שהם שלי, שהחלל שישנו בי ישנו כדי שיוכל עכשיו להתמלא בדברים האלו. המושגים – מולדת, חרות, מלחמה, אויב – מוֹדָ עי משכבר, נטבלו עכשיו טבילה ראשונה בחייהם וטעמתי בהם טעם בראשית.

מתוך "סיפורה של לוחמת" מאת גאולה כהן, הוצאת "קרני", תל אביב 1960

גאולה כהן, התגייסה ב-1942 לאצ"ל וכשנה לאחר מכן הצטרפה ללח"י, שם הכיסוי שלה היה "אילנה". בלח"י הייתה קריינית בתחנת הרדיו המחתרתית "קול המחתרת העברית".