ברטוד ואגנס

במסגרת פסטיבל מחזאות ישראלית מקורית, 2018.

ברטוד ואגנס, מתארגנים ליציאה מהבית לארוחת ראש השנה אצל בתם גליה. ברטוד רוצה לצאת כבר, אגנס מתמהמהת, היא לא כל כך זוכרת למה יוצאים, היכן הניחה את הכבד הקצוץ ולמה אחותה, שמתה כבר לפני שלוש שנים, אינה מגיעה...הזיכרון המתעתע של אגנס ותודעתה המבולבלת, מאלצים את ברטוד להפנים את השינוי ההולך ומתחולל באשתו האהובה. ערב החג הופך לסחרחרת של מצבים אבסורדיים, אנושיים ומרגשים, שמציאות והזיה משמשים בם בערבוביה. 

הצגה מצחיקה - עצובה על זיכרון מתפורר ואהבה חזקה.

דבר המחזאית

את המחזה "ברטוד ואגנס" התחלתי לכתוב לפני כשבע שנים. זה התחיל ממונולוג של אדם מבוגר שמנסה להיזכר במילה "מספריים". משם המשכתי לסצנות אקראיות על זוג מבוגר, שהאשה, אגנס, לוקה בדמנציה. ידעתי שאני רוצה לכתוב מחזה שמתרחש בערב אחד, אבל עוד לא ידעתי מה מתרחש בו. התחלתי לכתוב את הערב בו ברטוד ואגנס צריכים לצאת להרצאה של ברטוד על הספר שכתב, אבל אז הדמות של ברטוד אמרה לי "איזו הרצאה בראש שלך? אני עסוק בלטפל באגנס". אז הלבשתי אותם בבגדי חג והוצאתי אותם לארוחת ראש השנה אצל אחות של ברטוד. בהמשך, האחות הפכה לבת. ורגע לפני שהייתי בטוחה שהמחזה גמור, הבת החליטה לבוא לבקר, והמחזה שוב שינה צורה. בכל התאריך הממושך הזה, שהיה דינאמי, מפתיע ובלתי פוסק, העוגן שלי היה סבא וסבתא שלי. הזוג האצילי והרומנטי שנאלץ פתאום להתמודד עם הכיעור שבשכחה והעלבון שבזקנה. הזוג שזכיתי ללוות אל מותם, ולחוות דרכם את הדרמה שבקצה החיים. אני התמודדתי עם זה דרך הכתיבה. זו גם הדרך בה גם דיברתי עם סבא שלי על המחלה, כי ככה סתם הוא לא היה מדבר רגשות, אבל אם זה לטובת המחזה, אז היה מספר, אפילו כותב לפעמים סצנות שביקשתי ממנו, מציע מה הגיוני שתעשה הדמות של הבעל. וסבא שלי, כמו הדמות של הבעל, היה מופת של אהבה ומסירות אין קץ לסבתא שלי. גם כשהאלצהיימר השאיר ממנה רק שאריות. הוא לא הפסיק לטפל בה בתחושת שליחות ובאמונה שהוא יכול להילחם במחלה הבלתי מנוצחת הזו. ואולי האהבה שלו בכל זאת ניצחה. אז סבא וסבתא , ארנולד והלן, המחזה הזה מוקדש לכם. הדמויות שלכן הן לא בדיוק אתם, ואולי אף חיכו למותכן כדי להיכתב עד הסוף. סלחו לי אם משהו יעצבן אתכם. אבל היי, סבתא, יש לי הצגה בהבימה. וסבא, אתה חיפשת כל הזמן איך לשמור על הזיכרון, אז זוהי תרומתי הצנועה לשמירת זיכרונכם.