ברטוד ואגנס
- הצגה מספר: 729 א'
- הצגת בכורה: 10/11/2018
- מספר הצגות שהועלו: 41
יוצרים
- מאת: נועה לזר-קינן
- בימוי: דפנה זילברג
- תפאורה: שי אהרון
- תלבושות: ארנה ברנט שמעוני
- מוסיקה: אהוד פרידמן
- דרמטורגיה: שחר פנקס
- תאורה: דניה זמר
שחקנים
- ברטוד: דב רייזר
- אגנס: טטיאנה קנליס-אולייר
- גליה: מיקי פלג-רוטשטיין
על ההצגה
במסגרת פסטיבל מחזאות ישראלית מקורית, 2018.
ברטוד ואגנס, מתארגנים ליציאה מהבית לארוחת ראש השנה אצל בתם גליה. ברטוד רוצה לצאת כבר, אגנס מתמהמהת, היא לא כל כך זוכרת למה יוצאים, היכן הניחה את הכבד הקצוץ ולמה אחותה, שמתה כבר לפני שלוש שנים, אינה מגיעה...הזיכרון המתעתע של אגנס ותודעתה המבולבלת, מאלצים את ברטוד להפנים את השינוי ההולך ומתחולל באשתו האהובה. ערב החג הופך לסחרחרת של מצבים אבסורדיים, אנושיים ומרגשים, שמציאות והזיה משמשים בם בערבוביה.
הצגה מצחיקה - עצובה על זיכרון מתפורר ואהבה חזקה.
דבר המחזאית
את המחזה "ברטוד ואגנס" התחלתי לכתוב לפני כשבע שנים. זה התחיל ממונולוג של אדם מבוגר שמנסה להיזכר במילה "מספריים". משם המשכתי לסצנות אקראיות על זוג מבוגר, שהאשה, אגנס, לוקה בדמנציה. ידעתי שאני רוצה לכתוב מחזה שמתרחש בערב אחד, אבל עוד לא ידעתי מה מתרחש בו. התחלתי לכתוב את הערב בו ברטוד ואגנס צריכים לצאת להרצאה של ברטוד על הספר שכתב, אבל אז הדמות של ברטוד אמרה לי "איזו הרצאה בראש שלך? אני עסוק בלטפל באגנס". אז הלבשתי אותם בבגדי חג והוצאתי אותם לארוחת ראש השנה אצל אחות של ברטוד. בהמשך, האחות הפכה לבת. ורגע לפני שהייתי בטוחה שהמחזה גמור, הבת החליטה לבוא לבקר, והמחזה שוב שינה צורה. בכל התאריך הממושך הזה, שהיה דינאמי, מפתיע ובלתי פוסק, העוגן שלי היה סבא וסבתא שלי. הזוג האצילי והרומנטי שנאלץ פתאום להתמודד עם הכיעור שבשכחה והעלבון שבזקנה. הזוג שזכיתי ללוות אל מותם, ולחוות דרכם את הדרמה שבקצה החיים. אני התמודדתי עם זה דרך הכתיבה. זו גם הדרך בה גם דיברתי עם סבא שלי על המחלה, כי ככה סתם הוא לא היה מדבר רגשות, אבל אם זה לטובת המחזה, אז היה מספר, אפילו כותב לפעמים סצנות שביקשתי ממנו, מציע מה הגיוני שתעשה הדמות של הבעל. וסבא שלי, כמו הדמות של הבעל, היה מופת של אהבה ומסירות אין קץ לסבתא שלי. גם כשהאלצהיימר השאיר ממנה רק שאריות. הוא לא הפסיק לטפל בה בתחושת שליחות ובאמונה שהוא יכול להילחם במחלה הבלתי מנוצחת הזו. ואולי האהבה שלו בכל זאת ניצחה. אז סבא וסבתא , ארנולד והלן, המחזה הזה מוקדש לכם. הדמויות שלכן הן לא בדיוק אתם, ואולי אף חיכו למותכן כדי להיכתב עד הסוף. סלחו לי אם משהו יעצבן אתכם. אבל היי, סבתא, יש לי הצגה בהבימה. וסבא, אתה חיפשת כל הזמן איך לשמור על הזיכרון, אז זוהי תרומתי הצנועה לשמירת זיכרונכם.
תמונות מהצגה
ביקורות
"מחזה אמין על אישה הלוקה באלצהיימר. התמודדות הבעל, הבזקי זיכרון הפוקדים את האישה. הטלטלה שעוברת הבת. הידיעה שזה לתמיד ויהיה יותר גרוע. סודות מן העבר שהיו או לא אירעו - בבימוי רגיש ובמשחק משכנע של שלושה.
השחקן דב רייזר מפרש ברכות, במורכבות ובנואשות, גבר אוהב שגידל את אשתו לפני בתו. לא מדובר רק בכמות אהבה, אלא במסרית מוחלטת לאישה שהוא אוהב, עד כדי הסתרת ההידרדרות במצבה בפני בתו.
טטיאנה קנליס-אולייר מפגינה משחק משובח של אישה מהזן האירופאי הנשי-תלותי, שמעט נשכח במקומותינו. מיקי פלג-רוטשטיין, זכורה לנו מתפקידה הנפלא בהצגה "משוגעת" ומתפקידיה במחזות אחרים. כאן היא מאגפת את דמות הבת, במשחק איכותי, לא מתלהם, כואב.
וכל הכאב המשפחתי הזה מבויים בידי דפנה זילברג, בתנועה רכה, נעה כל העת לא מודגשת, מייצרת אי שקט, הכנה לחיים הקשים שישררו בבית מעכשיו.
זו הצגה שהיא במה לאנסמבל קאמרי איכותי. טריו, המנגן על מיתרי הלב שלנו ומציף בכולנו פחדים, שמא הנורא הזה עלול לקרות גם לנו.
"המחזה 'ברטוד ואגנס' לא עוסק רק במחלת הדמנסיה, אלא בפחד ממנה, פחד שלא מונע בהכרח מזקנה. מדובר במופת בימתי, עם שחקנים מרגשים אשר יחדיו מייצרים מסמך חשוב ומומלץ עבור מי ש'זכה' להיות עד למחלה ומי שניתן לקוות לעולם לא יזכה לעשות זאת.
השילוב של עדות ממקור ראשון של המחזאית לזר-קינן, יחד עם הבימוי המדוייק של זילברג, הדרמטורגיה של שחר פינקס, המוזיקה המתוזמנת באופן מושלם של אהוד פרידמן ובמיוחד המשחק המדהים והמרגש של דב רייזר, טטיאנה קנליס-אולייר ומיקי פלג-רוטשטיין הוא שהופך את 'ברטוד ואגנס' למחזה מיוחד ועוצמתי. המעברים החדים בין צחוק לבכי, תקווה לייאוש וחמלה לכעס מייצרים התרגשות יוצאת דופן. הבטן מתהפכת למראה התמונות המתעתעות והיכולת של טטיאנה קנליס-אולייר לנוע בין אגנס הצלולה והגאה לאגנס הנבוכה וחסרת המודעות בזמן שברטוד מנסה לשווא להילחם בקרב שתוצאותיו ידועות מראש"