כפרה

במסגרת פסטיבל מחזאות ישראלית מקורית, 2018.

אסף קדמי, אחד העיתונאים המצליחים בארץ, נחשב לאימת המושחתים בגלל תחקיריו האמיצים. מעברו הרחוק הוא סוחב איתו חטא שרודף ומייסר אותו. עכשיו, רגע לפני פרסום הכתבה המשמעותית ביותר בקריירה שלו, שב החטא הקדמון לפקוד אותו ומאלץ אותו לעשות בחירה גורלית.

דבר המחזאים

דמיינו לעצמכם שבשלב מסוים של החיים הייתם מבצעים מעשה חמור במיוחד. כזה שפוגע קשות באדם אחר, ומחייב ענישה משמעותית. אולי אפילו כתם לכל החיים. אבל תודות לצירוף של נסיבות, יכולתם לצאת מזה ללא כל פגע, ומבלי שמישהו יידע על חטאכם. האם הייתם מודים בכל זאת באשמה, מיוזמתכם? מה היו עושים רוב האנשים, לדעתכם, בסיטואציה דומה? ואם הייתם מחרישים, איך היו מתעצבים חייכם. האם הייתם מסוגלים להמשיך כרגיל, בידיעה שרובץ עליכם חטא קדמון?

אלה היו שאלות היסוד שיצאנו איתן לדרך, כשהתחלנו לכתוב את "כפרה". והן הביאו אותנו לשחק בשדה החמקמק של האמת והשקר, הצדק והחטא, ולבחון את הגבולות ביניהם. זהו דיון שכמובן נערך כבר אינספור פעמים לפנינו, אבל הופך לרלבנטי במיוחד בעידן הנוכחי. זה של ה"פייק ניוז". עידן שבו לעיתים נדמה שמרבית האנשים כבר לא ממש מתרגשים מ"האמת", במתכונתה המסורתית. ושגם אם תציג בפניהם ראיות חותכות כדי להעביר נקודה מסוימת, הם עדיין ייתלו בטענה אלטרנטיבית שאין לה שום ביסוס עובדתי. ומהעבר השני, גם עידן שבו האנשים שנתפסים כמאורות הצדק ומגני האמת, מתגלים לא פעם – אחרי גירוד קל מעל פני הקרקע – כאנשים בשר ודם, שלא נהנים משום עליונות מוסרית על פני היתר.

במילים אחרות, אנו חיים בזמנים שבהם ניתן לטעון בקלות שההפרדה בין האמת והשקר היא כבר לא רלבנטית. ובקרב המאסף הזה, של הגבול המסורתי שבין שחור ולבן, עוסק בעצם המחזה. גם ערכים אחרים שנבחנים בהצגה, כמו חברות, משפחה, אהבה ונאמנות, מתנקזים בסופו של דבר לאותה קלחת של מוסריות. האם אתה מוסיף להיות חבר של מישהו, אחרי שגילית שהוא ביצע דבר חמור? האם הקשר המשפחתי ביניכם מחייב אותך לסייע לו, גם כשאתה מתנגד למעשיו? האם אנחנו מתאהבים בצד הצודק, או שאולי להיפך – דווקא בפן השביר והאנושי של החוטא?

לא במקרה מיצבנו את מרבית העלילה של "כפרה" דווקא בעולמות של העיתונות החוקרת והפוליטיקה. עולמות שעל פי הסטריאוטיפ המקובל אמורים להיות כמעט מנוגדים, במונחי אמת ושקר. אבל במציאות, כמו במציאות, יש בעיקר שטח אפור. בשני העולמות.

ועדיין, אחרי הכל, שנינו מאמינים שגם בתוך השטח האפור הזה יש כתמים בולטים ובלתי ניתנים לערעור של שחור ולבן. ושגם בעולם הפוסט מודרניסטי שבו אנחנו חיים, עוד אפשר – וצריך – לחפש אחרי האמת והצדק. ולבקש "כפרה" אם חטאנו. הבעיה היא, שזה נהיה קשה יותר ויותר.

דפנה אנגל ושי להב