זאקופנה שלי

בהשראת סיפורי שלום עליכם.

1911. זאקופנה. עיירת מרפא קסומה. שרק מלשמוע את הצליל כבר הנפש מרגישה ששם יש אגמים, והרים, יערות וטיפולי פנים ובוקר אחד – גם שלוש נשים. ואף אחת לא ציפתה לראות שם את האחרת, ולא רק שלא ציפתה, גם הפתעות כאלו שיהיו לשונאים שלה. אלא שבינתיים, בין ואלסים זוהרים למכתבים הביתה לבעלים, נחשפים הסודות שאסור לגלות. כי באמת מה צריך סך הכל בנאדם חוץ ממה שחושבים עליו? שום דבר, ואם נדייק, ממש כלום.

"לא ייאמן! לנשים מעל גיל 30- כבר אין זכות לחיות! והגברים? מתחת לגיל 30, הם רוצים רק ילדות בנות 20, ומעל גיל 30? הם גם כן רוצים רק ילדות בנות 20!!! זה לא ייאמן!"

על המדף בחדר השינה בבית של סבא וסבתא שלי אריה והלה לויט ז"ל היו מונחים כרכים אדומים קטנים ועליהן מוטבע באותיות זהב "כתבי שלום עליכם". בצהרים כשסבא וסבתא היו נחים ולנו היה משעמם, שלחו אותנו לקחת ספר מהמדף. באנציקלופדיית תרבות היו תמונות ובספרים האדומים היו מילים. לקח זמן לבחור במילים אבל משנבחרו… עולם עשיר ונפלא, מתובל הומור וחמלה ועין חדה ואנושית נפרש בפנינו. מהעולם הזה נרקח המחזה. אין סיפור אחד מוגדר שלאורו נכתב אבל רוחו של שלום עליכם שרתה מלמעלה, ושמות הדמויות, בני משפחת סבא וסבתא, הציצו גם הן מבין קפלי השמיים אחרי שאבדו שם לנצח בשואה. כך גולדי סנדיק שמגלמת ליא ובעלה וולפי הם הוריו של סבא, ופייגה גלטמן שמגלמת מיקי ובעלה שעיה הם הוריה של סבתא, והינדה לויט, שמגלמת שירן, היא האחות הקטנה של סבא, וכולן בציפייה דרוכה למרדכי גלברד, הדודן שהיה באמת. לשמוע את השמות נישאים בשחוק ובשמחה בפי השחקניות ולהביט בהן מלאות חיים על הבמה… נו, כמו ששלום עליכם אומר מתרווח בכורסה – "אתה יכול להוציא את היהודי מהשטעטל אבל לא את השטעטל מהיהודי…"אז שתהיה צפייה מענגת.

אורי אגוז, המחזאית.