יוצרים
- מאת: איתי סגל
- בימוי: משה קפטן
- תפאורה: ערן עצמון
- תלבושות: אורן דר
- מוסיקה: ליאור רונן
- דרמטורגיה: שחר פנקס, משה קפטן
- תנועה: תות מולאור
- תאורה: אבי-יונה בואנו (במבי)
- וידאו: שי בונדר
שחקנים
- דבורי: אורלי זילברשץ
- אהרון: יגאל שדה, דני גבע
- יהונתן: עמית רהב
- אדם: דניאל ליטמן
- אלישע: אורי הוכמן
- שוטר: עמוס בוארון, נדב שמה
- תמר: נאיה בינשטוק
- אחות: מיכל ברנד, עמית זיתון
על ההצגה
בשעת לילה מאוחרת מוזעקת דבורי באום לבית החולים במרכז הארץ. בנה הובהל לשם אחרי שנפצע קשה בפיגוע הירי האכזרי בבר נוער – בו נכנס אלמוני חמוש לבית אגודת הלהט"ב בתל אביב, ירה ללא הבחנה, רצח את ניר כץ וליז טרובישי, ופצע מעל לעשרה צעירים. הוא מחוסר הכרה ואין מי שיסביר לה מה בדיוק קרה ואיך מצא את עצמו בנה יחידה דווקא במקום שבו נפגשים הומואים ולסביות.
כך נפתח המחזה "ואת שאהבה נפשי", דרמה משפחתית במרכזה צעיר דתי בן 17 וחצי, שנאלץ לצאת מהארון באופן לא צפוי ולא מתוכנן בפני משפחתו, שעות ספורות אחרי שחייו ניצלו בנס ומוצא עצמו, בטיפול המרה שנכפה עליו על ידי משפחתו; המחזה, שנכתב בהשראת אותו פיגוע ירי מטלטל, מביא דרמה משפחתית מקורית ומבקש להציף סוגיות אקטואליות נפיצות כמו טיפולי המרה, הומופוביה ופשעי שנאה.
פיתוח המחזה – בתמיכת "עתיד התאטרון" – יוזמת עיריית תל אביב – יפו לעידוד מחזאות צעירה בתאטראות העיר
בחודש אוקטובר 2022, פתחה ההצגה את הפסטיבל הבינלאומי של ניקוסיה לתיאטרון מודרני בקפריסין.
מתוך תכניית ההצגה:
עלַ דעַַּת הַמָּקוםֹ
זהֶ הָיהָ הַמָּקוםֹ הַבטָּוחַּ.
זהֶ הָיהָ הַמָּקוםֹ שֶׁבוֹּ
בטָּוחַּ הָיהָ להֶָם מָקוםֹ.
בישִׁיִבהָ שׁלֶ מטַהָּ
עַל דעַַּת הַקָּהָל
הִתִּירו לעְַצמְָם
מָה שֶׁלאֹּ הִתִּירו להֶָם
הַחַייִּם.
ולְאֹ שְׁריִריִן ולְאֹ קַימִָּין
ניִר
ליִז
וחְןֵ.
ובּישִׁיִבהָ שׁלֶ מעַלְהָ
הִתִּירו עבֲרַיְנָיִם
אֶת דמָָּם.
שלי אהרון
תמונות מהצגה
סרטונים
ביקורות
"מזמן לא ראיתי שחקן רגיש ומרגש כמו עמית רהב, המגלם את יהונתן בהצגה 'את שאהבה נפשי'. איכול המשחק שלו נדירה, חי על הבמה במלואו כל רגע, בריכוז ובהקשבה מוחלטת. ללא מניירות, זיוף ומשחק אוטומטי, הכנות של מוחלטת, החשיפה אינטימית ומעבירה קשת רגשות, איכות שלא יכולה שלא להוביל את הקהל אחריה.
'את שאהבה נפשי' מבוסס על פיגוע הירי שאירוע ב"ברנוער" באוגוסט 2009 בתל אביב. בפיגוע נרצחו שניים ואחד עשר נפצעו. ככול שפשע השנאה המחריד נותר כללי ולא פוענח, כך המחזה שכתב איתי סגל מבקש לפרק את 'התיק' הנפיץ של דעות קדומות ושנאה. לרגעים, הזכיר המחזה חלק ממחזותיו של איבסן. מין ריאליזם מסורתי כזה, שאין בו קיצורי דרך.
סצינת הפסגה במחזה, היא סצינת טיפול "ההמרה", שמצטיינת בהידוק שלה. היא מראה איך אפשר להכאיב ולתעתע בחסות "טיפול". אורי הוכמן כמטפל, מדהים בכריזמה ובווירטואוזיות שלו. הוא בונה דמות מניפולטיבית עם רוע מכוסה בדבש. אורלי זילברשץ, כאם, נוגעת לב. יגאל שדה משכנע כאב הרגיש והחם ונאיה בינשטוק היא בעלת נוכחות כנה. דניאל ליטמן, כבן זוגו החילוני של יהונתן, משכנע באופן כללי.
הבימוי של משה קפטן, נוכח ברגישותו בהדרכת השחקנים: מינוני הרגש מדוייקים, אין פה שום הגזמה.
הבחירה בבמה המינימליסטית כמעט מופשטת, שעיצב ערן עצמון, נותנת מקום ללב המחזה - היחסים האישיים בתוך חברה מוגבלת בדעות קדומות. המסר ההומני, שואף החיים והאהבה באשר היא, עוברת בצורה רגשית ומפורטת, אפילו אופטימית.
"בהתחשב במהפכה העצומה שעברה על הקהילה הגאה בארץ בדור האחרון, קשה להאמין שעד היום כמעט לא הועלו על במות התיאטרונים הגדולים שלנו, מחזות ישראליים מקוריים המתמקדים בבעיות עכשוויות של הומואים ולסביות. לכן טוב עשו מנהלי 'הבימה' שנתנו במה למחזה הביכורים היפה והרגיש של איתי סגל, העוסק בפרשה כואבת, של יציאה כפויה מהארון.
הבמאי, משה קפטן, העמיד את ההצגה בצורה אפקטיבית ומרוכזת עם שימוש מתוחכם בהקרנות, תאורה אווירתית ומוזיקה יפה להעצמת החוויה. הוא גם הוציא ביצועים חדים ומשכנעים מצוות השחקנים, הכולל את אורלי זילברשץ המצויינת, כאם הנחושה לתקן את בנה, דניאל ליטמן המרשים, כחבר הנאמן הרוצה להציל אותו ממשפחתו ובעיקר עמית רהב המבטא בצורה עמוקה ואמינה את המאבק הפנימי המתחולל בנפשו של יהונתן המנסה ליישב את הסטירה הפנימית בין האמת של העולם שבו התחנך לאמת של התשוקה שלו. בזכות ביצועו החשוף והרוטט, נוצרת דרמת התבגרות מעוררת הזדהות עמוקה, מרשימה ומרגשת ביותר.