יוצרים
- מאת: מאיה הפנר
- בימוי: מור פרנק
- תפאורה: אלכסנדרה נרדי
- תלבושות: ארנה ברנט שמעוני
- מוסיקה: דניאל סלומון
- תאורה: רוני כהן
שחקנים
- עדה: ליא קניג
- רחל: גילת אנקורי
- מני: אורי הוכמן
- עמליה: ריקי בליך
על ההצגה
* משתתף בפסטיבל הלאומי למחזאות ישראלית 2023
עדה, אלמנתו של איש התיאטרון הנערץ שמואל המרשלג, שוקדת על ההכנות לקראת ערב הוקרה לזכרו. ההתרגשות מתחלפת בייאוש כשמתחוור לה שקשיים כלכליים מאיימים על קיומו של האירוע. רחל בלוך, כוכבת במה לשעבר ומי שהייתה המאהבת של המנוח, מציעה לעדה מימון מלא של האירוע, ובתמורה היא דורשת לעמוד במרכזו. עדה נקרעת בין תשוקתה לקיים את האירוע הנוצץ ואף לזרוח בו, לבין התיעוב שהיא חשה כלפי האויבת הנצחית שלה. שתי הדיוות יוצאות לקרב אכזרי על זכרו של המת, שבמהלכו מתעוררים כל השדים מן העבר.
מילים הן נחמה גדולה.
אבא שלי אהב מאוד לספר סיפורים. בהיותו סופר וקולנוען זכה במהלך חייו לספר את סיפוריו לקהל הרחב, אבל מעבר למלאכת הקולנוע הכל כך מורכבת היו גם ה"סתם סיפורים", אלו שליוו את היומיום ואת הילדות שלי. בדיעבד, וממרחק השנים, אני יודעת שזיכרונותיי היקרים והחשובים ביותר סובבים סביב סיפורים. אבא שלי סיפר לי סיפורים, תמיד, סיפורים שהוא עצמו המציא, סיפורים שכתבו אחרים, הוא סיפר לי בארוחות הבוקר בעודו עומד ליד תנור הבישול ומכין לי חביתה, והקריא לי בתענוג גדול ספרים לפני השינה. במיוחד אהבתי כשסיפר לי שוב ושוב על "אלף לילה ולילה", בעיקר את סיפור המסגרת שהקסים אותי כל כך – איך שחרזדה דוחה בערמומיות את הוצאתה הממשמשת להורג דרך הסיפורים המרתקים שהיא מספרת לבעלה, המלך שאהריאר, לילה לילה לפני השינה. איזה דבר. איזה כח אדיר יש בסיפור, הנה, גם את המוות הוא יודע לנצח אם משתמשים בו נכון. כשהייתי בת 35, תסריטאית טלוויזיה וכבר אמא בעצמי, נפגע אבא שלי בראשו. זו טרגדיה שהתחילה כמעט בהיחבא, התגנבה מאחורי גבנו והתדרדרה לאט באופן כמעט בלתי מורגש.
לקח זמן עד שהבנו שהאיש הזה, ראש משפחתנו הקטנה, הולך ושוקע למקום פנימי בו אין לו יותר אפשרות לשלוף מילים ולתקשר כהלכה. הדיבור התבלגן, הכתיבה נעלמה. כשהבנו, כשאובחן, זה היה כבר מאוחר מדי, לא היתה דרך לטפל בפגיעה ובאימה גדולה למדנו שאנחנו צועדים בדרך אכזרית ורעה שסופה אובדן מוחלט. זה לקח עוד שנים, שנים של התדרדרות, של אובדנים נערמים ויכולות שנחלשות ונעלמות.
פגיעת ראש מצריכה טיפול מורכב, אין יום הדומה לקודמו, הטיפול בדרך כלל כולל אשפוז, אבל אמא שלי, אהובת ליבו של אבא שלי, אישה עקשנית שאין כמותה, גמרה בליבה לטפל בו בביתם, עד הסוף, בכל מחיר, יהיה מה שיהיה. וכך הפך בית הוריי למחלקה סיעודית קטנה, וכולנו, גם אבא שלי שבשלב הזה כבר היה אבוד בתוך עצמו, ניסינו לעשות הכי טוב שאפשר בכלים ששימשו אותנו/אותו כל חייו. וההכי טוב הזה, ההכי טוב עליו הוא עצמו גידל אותי, היו המילים, אלו שאזלו ממנו עכשיו. מילים, סיפורים, הומור. הבריחה האולטימטיבית, הנחמה הגדולה. אפשר לצחוק, צריך לצחוק, מותר להגיד הכל, הכי כיף ומשחרר זה להיות לא פוליטיקלי קורקט. מילים הן פלא, הומור הוא שחרור, דמיון הוא תרופה. זו היתה דרכו ואותה הוריש לי. את "מרציפנים" כתבתי מתוך ליבה של האימה, החרדה, קשיי היום יום, הכאב על המעט שנותר ותוך הבנה שתכף יבוא האובדן הסופי והמוחלט.
איך מתכוננים לאובדן כל כך קשה? ביקשתי בתוכי דרמה דומסטית גדולה לברוח אליה, את האלף לילה ולילה שלי שייקח אותי מהכאב אך ישאיר את החיבור אל אבא שלי ולמלאכה שלימד אותי, פתוח חי ומתקשר, גם אחרי שילך. הגרסה הראשונה אם כך נכתבה בשנה האחרונה לחייו, סוג של שיר ערש פנימי שמנסה להנכיח, דרך דמותה של עדה הנאחזת, את הצער האולטימטיבי, חסר הגבולות, הנרקיסיסטי והבוטה על האובדנים שכבר קרו וזה שממשמש. מולה התייצבה רחל, דמות שלכאורה יודעת לשחרר, לעבוד עם הקיים, לקבל הפסדים ואבל כחלק מהחיים ולהיבנות דרכם מחדש. ובתווך בין שתיהן, עמליה, שבמהלך המחזה הזה מאבדת את תמימותה, עובדה שמאפשרת לה סוף סוף להפוך מילדה נצחית לאישה של ממש. עמליה, שכן או לא תצליח בעתיד לקיים חיי משפחה עם מני, אהובה החמקמק, שנאלץ בעצמו להתמודד עם אובדן הערצתו האבסולוטית לגורו שלו, אבא שלה, כדי לזכות מחדש ואחרת במשפחה. ארבע הדמויות האלו, השחרזדות שלי, ייצרו עבורי מרחב עבודה מתמשך שאפשר לי להפוך בנושא האובדן, למשש אותו מכל צדדיו, להעמיק בו בלי פחד ולמצוא בו הומור גם בשנות האבל שהגיעו אחרי מותו של אבי. מילים הן נחמה גדולה, הומור הוא רפואה ומכאן שלוחה תודתי לעדה המרשלג שכפתה עצמה עלי בעקשנות דטרמיניסטית, בבוטות בלתי נלאית ולעיתים גם בעלבונות קשים וססגוניים שהצחיקו אותי עד דמעות וניחמו אותי כמו שרק דמות בדיונית שממציאה את עצמה יכולה.
מאיה הפנר, תל אביב, ספטמבר 2023