לילה עיר

  • הצגה מספר: 775
  • הצגת בכורה: 27/12/2023
תוכניה
לילה עיר

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

נגנים: גיטרות - גיא כיירא, כלי הקשה - נריה מזרחי, פסנתר - ליאור פארי

"לילה עיר" הוא ערב מוזיקלי המספק הצצה לפגישה של הצעירים שכבר התבגרו- המבוגרים החדשים הנדרשים "לממש את הפוטנציאל". האם העולם כבר לא שייך להם? האם רק עכשיו הכל מתחיל? האם תל אביב קיימה את כל מה שהבטיחה להם? האם הם קיימו את מה שהבטיחו לעצמם? בעזרת השירים מהעבר, שהתנגנו חזק ברדיו כשגדלו בשנות התשעים, הם יספרו לנו על ההווה שלהם. ב"לילה עיר" אין דמויות, אין קווי עלילה, אין התרה. יש את החיים.

 ההפקה הועלתה לראשונה במסגרת "הפסטיבל הלאומי למחזאות ישראלית" 2023. ניהול הפקה: ניצן גת

 

תל אביב היא רק דימוי

בשירו "לילה עיר", מתאר מאור כהן את הלילה בעיר, כנראה תל אביב - יפו, כמקור לנחמה זמנית למישהו שמחכה למשהו. מבחינתי, ה"עיר" בהצגה "לילה עיר" היא רק דימוי פיזי למקום נפשי. העיר תל אביב, נתפסת בחברה הישראלית כתחנה בדרך ל... בדרך לרכישת מקצוע, בדרך למציאת זוגיות, בדרך להקמת בית מחוץ לעיר, בדרך לתחילת החיים. רציתי שנדבר על זה, שנשים את זה על הבמה. על הבין לבין הזה. בין הילדות לבין הבגרות, בין החלום לבין הגשמתו או שברו. בין ההתבגרות לבין ההתפרעות. מתי הגשמנו? מתי נשברנו? מתי התחלנו? מתי מיצינו? את המופע המוזיקלי "לילה עיר" רקמתי כי אני אוהב מוזיקה ואני אוהב אמת ואני אוהב תיאטרון. אז יצרתי מופע ששזורים בו שירים, סיפורים והוא קורה בתיאטרון. רציתי שהקהל ירגיש שהוא מתארח בסלון שלנו, או שאולי אנחנו מתארחים בסלון שלו. רציתי לפתור את השחקנים מלשחק "דמות". רציתי לפתור את הקהל מלעקוב אחרי "עלילה". רציתי להגיש פיסת חיים כמה שיותר גולמית על במת התיאטרון, ולתת לשחקנים להמשיך את הסיפור שלהם בתוך דימוי מוזיקלי של שירים מתקופת הזוהר של הרוקנרול הישראלי, בה גדלו כילדים. בעזרת גמא פריד, שישב לתחקר ולערוך את כל הסיפורים לעשרה פרקים שונים, מצאנו שהשילוב הזה בין השירים שהתנגנו חזק ברדיו כשהיינו ילדים, לבין הסיפורים שלנו היום כמבוגרים, נותן לשירים האלה את הכבוד והמקום אליהם היו ראויים כל השנים. "לילה עיר" זו הצגה על התבגרות בישראל של ילדי הניינטיז. הם "המבוגרים החדשים". האם העולם כבר לא שייך להם? האם רק עכשיו הכל מתחיל? האם תל אביב קיימה את כל מה שהבטיחה להם? האם הם קיימו את כל מה שהבטיחו לעצמם? ומה היא תל אביב בשבילכם?

עמית רייס

 

הרגע בו הפרטי הופך לציבורי

אם מישהו היה נכנס בטעות לחדר החזרות של "לילה עיר", בעיצומה של חזרה הוא כנראה היה בטוח שאנחנו בהפסקה. יושבים במעגל, מדברים, צוחקים, מתרגשים, עוברים באופן אסוציאטיבי מנושא לנושא... אבל מה שהוא כנראה היה מפספס זה את מכשיר ההקלטה ששכב במרכז המעגל - וקלט לתוכו את כל מה שנאמר. מאוחר יותר, לבד בבית מול המחשב, הייתי מפעיל את ההקלטות ומאזין להן. מקשיב בזהירות, מריץ אחורה שוב ושוב, מתעקש על כל מילה ומתמלל את כל מה שנאמר. על הצג התחילו להצטבר משפטים שנאמרו כמעט בלי לשים לב אבל היו מלאים בכוונה וניואנסים. לאט לאט, מבין הסיפורים והשיחות, התחילו להיווצר איים של נושאים. סיפור מהחזרה הזאת התחבר למשפט מהחזרה ההיא, ושניהם התחברו למונולוג שנאמר בשיחה בארבע עיניים. לאט לאט, כל אי כזה הלך והזדקק למעין סצנה - ערוכה ומאורגנת, עם מהלך פנימי משלה, אבל כל כולה מילים שנאמרו, גולמיות, מפי הקאסט. כל סצנה כזאת חיפשה - ומצאה, באופן כזה או אחר - חיבור לאחד השירים שהצטברו ברפרטואר שלנו. כל חבר וחברה בקאסט בחרו שיר שפרט על מיתרי ליבם, ובזהירות וסקרנות חיפשנו את הקשר בין כל שיר לבין סיפורים ושיחות שלא בהכרח ידעו מראש שיש ביניהם מכנה משותף. בשלב הבא, הטקסטים הערוכים חזרו לידי - ולפיות השחקנים. ישבנו וקראנו יחד את המילים שלפני רגע נאמרו בספונטניות, ובלי מחשבה מוקדמת ועכשיו היו מונחות, מאורגנות, על הדף. אלה היו רגעים משעשעים, מפתיעים, מביכים. "באמת דיברתי ככה?", "אני לא מאמינה שאמרתי את זה!". אחרי ההלם הראשוני… מעוצמת המפגש עם עצמנו, היינו צריכים למצוא את הדרך להפיח במילים חיים חדשים - ולא רק בחדר החזרות, אלא באופן כזה שיצליחו לקום לתחייה ולטבעיות בכל ערב שבו תוצג ההצגה. נאחזנו בסימני הפיסוק, במקום שבו נשימה נלקחה, בחזרתיות על מילים מסוימות ובהיעדרן של אחרות כדי לנסות ולהתחקות אחר קו המחשבה שהוליד את אותו טקסט, כדי לנסות וליצור אותו מחדש באופן אורגני. זו הייתה עבודה דו כיווניות כל הזמן - פנימה והחוצה, קדימה ואחורה, מהלב אל הראש ובחזרה. מפיסת חיים כאן ועכשיו, לחתיכה מיצירת תיאטרון שצריכה להישען על מבנה ואפשרות לחזור עליה - ושוב, אל הכאן ועכשיו. זה היה תהליך יוצא דופן, שבו כל אחד ואחת פתחו את ליבם והסכימו לשתף בנדיבות את המחשבות, הזיכרונות, החששות והתקוות שלהם. המפגש עם הקהל הוא החולייה האחרונה והחשובה ביותר בדרך. זה הרגע בו הפרטי הופך לציבורי ובו אנחנו מקווים שדרך הזוויות הקטנות, הספציפיות, שכל אחד ואחת הביאו לחדר החזרות ומשם לבמה - תמצאו את עצמכם, תשמעו את עצמכן.

גמא פריד

 

תמונות מהצגה

סרטונים