אותו הים

לא רחוק מן הים, ברחוב אמירים גר לבדו מר אלבר דנון. אוהב זיתים וגבינות מלוחות. איש רך, יועץ מס, לא מזמן, בסרטן השחלה, מתה בבוקר נדיה אשתו. השאירה שמלות, שולחן תמרוקים, מפיות רקומות בחוטים דקים. הבן היחיד, אנריקו דוד, נסע לטפס על מצוק בטיבט. בבת ים בוקר קיץ לח וחם אבל ערב יורד בהרים ההם. ערפל נמוך זוחל בנקיקים. רוח חדה מייללת כמו חי והאור הדוהה הולך ודומה לחלום לא טוב. המשעול מתפצל כאן לשתי זרועות, זו תלולה וזו מתונה. במפה אין זכר לפיצול השביל ומפני שהערב הולך וכהה והרוח צולפת ברד חד, ריקו מוכרח לבחור על-פי חוש אם לרדת בַּ שביל הקצר או הקל. כך או כך, מר דנון יקום ויכבה כעת את המחשב. ילך לעמוד בפינת החלון. בחוץ בחצר חתול על גדר. ראה לטאה. לא מוותר.

החיפוש אחר חללית האם/ רות קרטון בלום

בספר "אותו הים" הצליח עמוס עוז ליצור בקורא רעד פנימי. כמו שירה במיטבה מצליח הטקסט הזה לקסום לנו עוד לפני ההבנה, ממש ברגע הקריאה – בגלל הלשון ובגלל המוסיקה שבו. הוא מרעיד אותנו כי הוא גם "מביא מתים"; ולא רק מביא אותם אלא גם מדבר אליהם בלשון נוכח: היצירה עוסקת בשאלה איך ההורים שלנו טבועים בנו ומה אנו עושים עם הרוחות שלהם. היצירה כולה היא חיפוש אחר "חללית האם" שאבדה. היא כולה סובבת סביב הניסיון להיפרד מן האם הנעלמת. היצירה מעלה באוב גם הורים ספרותיים, כאלתרמן, שהיה לעוז מקור השראה מראשית יצירתו, וכן את המשוררת זלדה, מחכנת הכיתה, המלמדת אותו לשתוק כדי שהדברים ידברו אליו. העושר ומורכבות המארג נוצרים גם מכוח האנלוגיה לקומפוזיציה מוסיקלית; בחינה מצליבה של המוטיבים והיחסים ביניהם מגלה נושאים העוברים פיתוח, שבים ומופיעים בוריאציות שונות. היחסים הקונטרפונקטיים הללו מוסיפים לפיתוח העלילתי מימד של עומק. ניתן לראות בקולאז' זה של חומרים מנוגדים ווריאציה על הספרות הקרנבלית. מהות הקרנבל היא שבירת הגבולות המוכרים; הספרות הקרנבלית צורפת יחדיו טרגיות וקומיות. זהו ז'אנר המאפשר מפגשים בין המתים לחיים, בין עבר להווה. אפילו דויד המלך מופיע כאן עם פיזוזיו וכרכוריו "וכל הסטוצים שלו". הז'אנר הקרנבלי מתאפיין ברב-דיבוריות, ברב-קוליות ובחריזה הנעשית כלאחר-יד. בז'אנר ספרותי זה נמצאה לעוז הזדמנות לחדשנות ולהפתעה – בגמישות, במזיגה בין ההיסטורי לבדיוני. משחק זה בין קרוב לרחוק, בין הפרדה לחיבור, בין ניתוק למגע, משמש את עוז בהתמודדות עם תחושות של אובדן ומימוש.

פרופ' רות קרטון בלום היא מרצה לספרות עברית באוניברסיטה העברית. נערך מתוך ספר עמוס עוז, אוניברסיטת בן גוריון, 2000.

ראיון עם עמוס עוז על "אותו הים"

האם "אותו הים" היה שלב ראשון בדרך שלך להסיר את המסכות ולכתוב את הסיפור שלך עצמך, כפי שעשית לאחר מכן ברומן האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך"? מה מנע בעדך כל השנים מלגעת באמת הזו?

הספרים האחרונים שכתבתי – "אותו הים", "סיפור על אהבה וחושך", "חרוזי החיים והמוות" – הם כבר לא רומנים קונוונציונליים. מצד שני הם גם לא וידוי. הם באיזשהו מקום שבשטח המעבר שבין לבין. זו לא שאלה של מסכה והסרת מסכה. אחרי הכול אני לא כתבתי סטריפטיז באף אחד מן הספרים שלי. אבל בוודאי שבכל הספרים שכתבתי, גם בראשונים וגם באחרונים, סיפרתי על עולמי. לפעמים סיפרתי עליו באופן יותר ישיר ולפעמים סיפרתי עליו באופן פחות ישיר. גם ב"אותו הים" יש דברים שאני מספר באופן ישיר על עולמי ויש דברים שאני מספר באופן בלתי ישיר על עולמי. בדיעבד כשאני מסתכל לאחור אני רואה שיש קו שמוליך מהספרים הראשונים שלי, דרך "אותו הים" ועד ל"סיפור על אהבה וחושך".

דיתה כורכת אחריה שלושה גברים שונים בעזרת התסריט אותו היא מחברת, ואילו נדיה רוקמת מפית תחרה עד נשימתה האחרונה ממש. האם לתהליך הכתיבה או היצירה יש בעינך כוח מאגי או תרפויטי?

הספר הזה הוא בעיני בהחלט מאגי. מאגי ולגנדרי. הוא לא מנסה לחקות את המציאות כמות שהיא אלא הוא מנסה למחוק את הגבולות; בין פרוזה לשירה, בין קומדיה לטרגדיה, בין המצאה ודמיון לבין וידוי, בין המחבר לדמויות, בין המתים לחיים. המתים מסתובבים שם בתוך המחזה. נדיה אחרי שהיא מתה ממשיכה להיות פעילה. אפילו הטבע לוקח חלק פעיל בסיפור. הים כל הזמן נוכח ברומן. הים המדבר וההרים הם הגיבורים של הספר לא פחות משאר הדמויות. אז בהחלט, התשובה היא כן זה ספר מאגי. לגבי כוח תרפויטי – אני לא בטוח שאני חי בשלום אם המושג תרפויטי. משתמשים בספרות לצרכים תרפויטים אבל היא לא נכתבת לצרכים האלה. היא לא נכתבת כתרפיה. היא נכתבת משום שהיא נכתבת, מאותה סיבה שהרוח נושבת ומאותה סיבה שהים מכה גלים. לא מפני שמנסים להשיג באמצעותה איזה יעד אחר, ואם מנסים להשיג באמצעותה איזה יעד אחר אז בדרך כלל לא יוצאת ספרות טובה, אלא ספרות מגוייסת למשהו אחר, לפוליטיקה או לתרפיה.

"אותו הים" נכתב מתוך חדוות משחק, לא מתוך שום דבר אחר. חדוות משחק והתפעמות אפיפנית. אלו היו הכוחות שהפעילו אותי בזמן הכתיבה. מהי המשמעות של סוף הרומן?

יש הבדל בין הסוף ברומן לבין הסוף בעיבוד של חנן. ברומן הספר מסתיים בדמות שבכלל לא מופיעה במחזה – בגיגי בן גל. גיגי נוסע לסדר איזה עניין, לרכוש נדל"ן באיזה מקום ומגלה שגנבו לו את הרכב. אז בפעם הראשונה בחייו הוא נפתח אל המרחבים הגדולים. אל הלילה אל הכוכבים אל הדממה. הוא נפתח אל החיים. הוא תמיד רץ וסידר עניינים – קנה, מכר, התבסס התעשר. פתאום הוא נפתח לזה שהיקום הוא עצום ואינסופי ושאתה בתוכו גרגר קטן. ההיוודעות הזאת בסוף "אותו הים" היא ההיוודעות שכל הספר מוליך אליה. כל הספר מוליך את כל הדמויות אל רגעים כאלה, שאני קורא להם אפיפניים. גם לריקו בנדודים שלו יש רגעים שפתאום היקום מתגלה לו. לדיתה יש רגעים כאלה בתוך המרוץ שלה ממיטה למיטה – מגיגי לאלבר, לדובי לריקו – בתוך כל זה מתגלים לה לרגעים איזה עומק של החיים איזה תהום של החיים. ככה שיש בספר הזה משהו שמוביל לאפיפניה. גם הסוף של הספר הוא סוף אפיפני.

ראיין: יונתן קלדרון

במאי ההצגה, חנן שניר, עיבד וביים שני רומנים נוסף שלך, את "קופסא שחורה" בהבימה ואת "מקום אחר" בקאמרי. האם המדיום הויזואלי של התיאטרון מוסיף או גורע לדעתך בהשוואה ליכולת הביטוי הטהורה של הרומן? זה כמו לנגן קונצ'רטו לכינור על פסנתר. אפשר לנגן קונצ'רטו לכינור על פסנתר בהצלחה רבה, בתנאי אחד – שלא דורשים מהפסנתר שישמיע צלילים של כינור. לכן כשעושים עיבוד ליצירה שלי אני מראש אומר למעבד – קח לך את החירויות שלך. תתרחק מהמקור כדי להיות נאמן לו. הדרך היחידה להיות נאמן למקור בעיבוד היא להתרחק ממנו. הספר הזה, "אותו הים", הוא באופן מיוחד מתאים לבמה. כולם נמצאים בספר הזה כל הזמן בחדר אחד, אם לא במיטה אחת. לא כתבתי רומן, כתבתי אורגיה. כולם באותה מיטה – הורים, ילדים, מאהבים. היחסים בין כל אחד לכל אחד הם גם יחסים אירוטיים. לא רק – יש גם יחסים אבהיים ויחסים אמהיים, יחסים אופקיים ואנכיים, אבל יש גם מימד אירוטי המתלווה לכל מערכות היחסים בסיפור הזה. לדעתי חנן תפס בעיבוד שלו את האווירה הזאת שאין סודות, שהכול שקוף. כולם יודעים הכול על כולם בזמן אמת. ריקו בטיבט לוקח למיטה זונה פורטוגלית. אביו בזמן אמת נוזף בו בבת ים, באותו זמן כשזה קורה. ואימו מגינה עליו למרות שהיא מתה. אבל ממתי להיות מתה זאת בעיה לאמא יהודייה שרוצה להגן על הבן שלה? היא מגינה עליו – מתה או לא מתה.

"אותו הים" הוא ספר מאוד חריג בנוף היצירה שלך. זהו ספר מאוד משחקי שלא נופל בצורה מדויקת לשום קטגוריה. האם היית מגדיר אותו כיצירה פוסט-מודרנית?

כשהוא הופיע הספרניות הציקו לי בשאלה על איזה מדף לשים אותו: האם זו פרוזה או שירה או אולי אוטוביוגרפיה? או ספר מסע? אמרתי להן לשים אותו כל לילה על מדף אחר. שיעשה חיים, שישן כל לילה על מדף אחר. לשאלתך אענה כי בעיני הוא לא רומן פוסט-מודרני אלא פרה-ארכאי. הוא מחזיר את הרומן לימי הטרובדורים, לפני הימים של הרומן בין זמננו, שיש בו מרתף פרוידיאני, מטבח מרקסיסטי, סלון סוציולוגי וחדר שינה יונגיאני. הוא מחזיר את הרומן החוצה, למקום שהוא מחוץ לחדר, למקום שבו מספר סיפורים משוטט מגיע כל לילה לאכסניה אחרת ומספר סיפור, וגם שר ורוקד תוך כדי כך. הוא מספר סיפור שחלקו וידוי וחלקו המצאה, חלקו אמת וחלקו בדיה. הוא מערבב הכול. "אותו הים" מבחינה זאת מחזיר את הרומן לשורשים שלו – אל הטרובדורים.

דמותו של המספר, בן דמותך, הוא מעין במאי-אלוהים הבורא דמויות ומדבר דרכן. מה שמעניין ברומן "אותו הים" הוא האופן שבו נעזרת בסיפוריהם של אחרים כתפאורה לדרמה האישית שלך, ולמעשה העמדת את עצמך במרכז היצירה.

כן ולא. זה סיפור עלי וזה גם סיפור עליהם. זה סיפור על שש שבע נפשות: ריקו, נדיה, אלבר, דיתה, בטין, מרים, גיגי ודובי. כל אחת חיה את החיים שלה ומספרת את הסיפור שלה. יחד עם זאת המספר מתבטא באמצעותן. האמת היא שנסעתי בשנת 95 'לכפר קטן בקפריסין עם תוכניות לכתוב רומן על נדיה ועל אלבר ועל בטין. היו לי כבר כל הקווים של הרומן הזה בראש ושכרתי לי שם חדר באיזו אכסניה קטנה. התיישבתי כל יום על המרפסת הגדולה עם סוכת הגפנים, מול ההרים ומול הים – אותו הים – וכתבתי. יום אחרי יום כתבתי רומן קונוונציונלי בפרוזה. בערב כשהייתי כבר עייף והייתי לגמרי לבד, אולי כדי לפזר את הבדידות ואולי כדי לשעשע את עצמי, כתבתי לי כמה רשימות ליום הבא בשורות קצרות ולפעמים בחרוזים. אחרי כמה ימים התברר לי שככה הספר הזה רוצה להיכתב. הוא רוצה לשיר ולרקוד ולא רק לספר סיפור. לכן הספר הזה הוא ספר שובר מוסכמות וחוצה גבולות, וביניהם גם את הגבול בין המספר לדמויות.

האם "אותו הים" היה שלב ראשון בדרך שלך להסיר את המסכות ולכתוב את הסיפור שלך עצמך, כפי שעשית לאחר מכן ברומן האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך"? מה מנע בעדך כל השנים מלגעת באמת הזו?

הספרים האחרונים שכתבתי – "אותו הים", "סיפור על אהבה וחושך", "חרוזי החיים והמוות" – הם כבר לא רומנים קונוונציונליים. מצד שני הם גם לא וידוי. הם באיזשהו מקום שבשטח המעבר שבין לבין. זו לא שאלה של מסכה והסרת מסכה. אחרי הכול אני לא כתבתי סטריפטיז באף אחד מן הספרים שלי. אבל בוודאי שבכל הספרים שכתבתי, גם בראשונים וגם באחרונים, סיפרתי על עולמי. לפעמים סיפרתי עליו באופן יותר ישיר ולפעמים סיפרתי עליו באופן פחות ישיר. גם ב"אותו הים" יש דברים שאני מספר באופן ישיר על עולמי ויש דברים שאני מספר באופן בלתי ישיר על עולמי. בדיעבד כשאני מסתכל לאחור אני רואה שיש קו שמוליך מהספרים הראשונים שלי, דרך "אותו הים" ועד ל"סיפור על אהבה וחושך".

דיתה כורכת אחריה שלושה גברים שונים בעזרת התסריט אותו היא מחברת, ואילו נדיה רוקמת מפית תחרה עד נשימתה האחרונה ממש. האם לתהליך הכתיבה או היצירה יש בעינך כוח מאגי או תרפויטי?

הספר הזה הוא בעיני בהחלט מאגי. מאגי ולגנדרי. הוא לא מנסה לחקות את המציאות כמות שהיא אלא הוא מנסה למחוק את הגבולות; בין פרוזה לשירה, בין קומדיה לטרגדיה, בין המצאה ודמיון לבין וידוי, בין המחבר לדמויות, בין המתים לחיים. המתים מסתובבים שם בתוך המחזה. נדיה אחרי שהיא מתה ממשיכה להיות פעילה. אפילו הטבע לוקח חלק פעיל בסיפור. הים כל הזמן נוכח ברומן. הים המדבר וההרים הם הגיבורים של הספר לא פחות משאר הדמויות. אז בהחלט, התשובה היא כן זה ספר מאגי. לגבי כוח תרפויטי – אני לא בטוח שאני חי בשלום אם המושג תרפויטי. משתמשים בספרות לצרכים תרפויטים אבל היא לא נכתבת לצרכים האלה. היא לא נכתבת כתרפיה. היא נכתבת משום שהיא נכתבת, מאותה סיבה שהרוח נושבת ומאותה סיבה שהים מכה גלים. לא מפני שמנסים להשיג באמצעותה איזה יעד אחר, ואם מנסים להשיג באמצעותה איזה יעד אחר אז בדרך כלל לא יוצאת ספרות טובה, אלא ספרות מגוייסת למשהו אחר, לפוליטיקה או לתרפיה. "אותו הים" נכתב מתוך חדוות משחק, לא מתוך שום דבר אחר. חדוות משחק והתפעמות אפיפנית. אלו היו הכוחות שהפעילו אותי בזמן הכתיבה.

מהי המשמעות של סוף הרומן?

יש הבדל בין הסוף ברומן לבין הסוף בעיבוד של חנן. ברומן הספר מסתיים בדמות שבכלל לא מופיעה במחזה – בגיגי בן גל. גיגי נוסע לסדר איזה עניין, לרכוש נדל"ן באיזה מקום ומגלה שגנבו לו את הרכב. אז בפעם הראשונה בחייו הוא נפתח אל המרחבים הגדולים. אל הלילה אל הכוכבים אל הדממה. הוא נפתח אל החיים. הוא תמיד רץ וסידר עניינים – קנה, מכר, התבסס התעשר. פתאום הוא נפתח לזה שהיקום הוא עצום ואינסופי ושאתה בתוכו גרגר קטן. ההיוודעות הזאת בסוף "אותו הים" היא ההיוודעות שכל הספר מוליך אליה. כל הספר מוליך את כל הדמויות אל רגעים כאלה, שאני קורא להם אפיפניים. גם לריקו בנדודים שלו יש רגעים שפתאום היקום מתגלה לו. לדיתה יש רגעים כאלה בתוך המרוץ שלה ממיטה למיטה – מגיגי לאלבר, לדובי לריקו – בתוך כל זה מתגלים לה לרגעים איזה עומק של החיים איזה תהום של החיים. ככה שיש בספר הזה משהו שמוביל לאפיפניה. גם הסוף של הספר הוא סוף אפיפני.

ראיין: יונתן קלדרון