הארכיטקט והקיסר

"עולמו הפנימי המיוסר, רדוף החטא, האשמה והמרד של אראבל מוצא ביטוי אישי וסמלי מאוד במחזה לשניים. איש טבע תמים - נסים עזיקרי ונציג תרבות המערב- שלמה בר-שביט נפגשים על אי בודד. בחילופי דמויות ותפקידים משחקים השניים עד שהם מתערבבים זה בזה באקט של מוות ואכילה. לאחר שמתרגלים לזרותה של המערכה הראשונה, אפשר להנות מהמשכו של המחזה המבוצע בצורה מבריקה ע"י שני השחקנים בתוך תפאורה מבריקה של בוקי שוורץ וגילה שאקין. הבימוי של דוד לוין נועז ומזעזע.

"פרננדו אראבל הוא מחזאי ספרדי שהצגת מחזותיו בארצו נתקלה בקשיי הצנזורה ולכן העתיק את מושבו לפריז בשנת 1955 ומאז חי שם. הוא אינו מוכר ביותר בארץ ועד כה הוצגו רק שלוש מיצירותיו שלא עוררו כל הד מיוחד. כמו מורו ורבו, סמואל בקט, משחרר גם אראבל את הבמה מן התפאורה והאביזרים המקובלים. גם אצלו ריקה הבמה כמעט תמיד ועלילת רוב מחזותיו מתרחשת בין שתי דמויות משחקות. בהצגה שלפנינו גובר היסוד האבסורדי ושתי הדמויות מתבלטות עוד יותר על הבמה הריקה כמעט.

מה רוצה התיאטרון הלאומי להשיג בהצגה מעין זו ? להוכיח שהוא מודרני וצועד עם הזמן ? להציג את המחזה הזה מכיוון שהוא מופיע בלוח ההצגות של התיאטרון הלאומי האנגלי ? כמה זמן יקח עד שיבינו האחראים שתל אביב איננה לונדון ולונדון איננה תל אביב ודבר שיש לו מקום והצדקה שם, מיותר ואף מזיק אצלנו כאן? הקהל הישראלי הוכיח בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאינו רוצה בדרמטורגיה הזאת. שום מחזה אבסורד לא הגיע למספר ניכר של הצגות.

קהלנו פשוט לא עבר את כל שלבי ההתפתחות מן המחזה הרומנטי לנטורליסטי עד האבסורד מהתיאטרון לאנטי תיאטרון. משחקם הטוב של שני המשתתפים - שלמה בר-שביט ונסים עזיקרי, אינו מחפה על ליקויי המחזה. נקווה שהצגה זו תרד מהר מהבמה משום שהיא לא רק מיותרת אלא אף מזיקה. היא נטולת ערך ספרותי-אמנותי לחלוטין. לא זה המזון הרוחני הדרוש לנו והתיאטרון הלאומי יטיב לעשות אם ישקול ביתר אחריות את צעדיו והרכב הרפרטואר שלו.