רפליקה

  • הצגה מספר: 386
  • הצגת בכורה: 01/06/1986
  • מספר הצגות שהועלו: 11
רפליקה

על ההצגה

הפקה מיוחדת של תיאטרון "הבימה" ל"פסטיבל ישראל"

ההצגה התקיימה במוזיאון הלנה רובינשטיין

"הדבר שאני מציע מתרחש בדמיון האנושי, במרחבי האינסוף. בבונקרים הגדולים והקטנים של הבדידות שלנו. ייחודו של העולם הזה מגדירה מרחב שהפרספקטיבה שלו יוצרת אשליה והיא שונה מזו הפיזית. היא איננה מחקה את החיים". הקונספציה של התיאטרון האורגני התפתחה מארגון החלל. מחשיבה פיוטיות. מראייה פלסטית, ממלאכת הפסל. אני מניח ש"תלת מימדיות" היא בסיס כל העימותים וההקשרים של תצורות חדשות באמנות. היא נוצרה מהכחשת המושגים "אף פעם, בשום מקום, שום דבר". מושגים אלה נולדים מהמילים: "תמיד, בכל מקום, הכל." לפיכך מקום חובק עולם ונושא חובק זמנים.

אף אחד מהנושאים אינו בעל חשיבות עליונה, מלבד הפעולה היוצרת. החזיון נותר לא סגור, לא משוייך למילוליות ההיסטורית או למוסכמה אסתטית שנתקבלה מראש. הטרנספורמציה של הפעולה היוצרת, המתחברת באופן אורגני לחלל-עולם, חורגת מתחומי הכרתנו. היא מעבר ומעל מה שקובע את חויותנו המוגדרות. המרחב מגיע עד למחוזות שקיומם טרם הוכח ועד לפרספקטיבות של יציאה אל מעבר למקום ולעובדה היסטורית. 

העלילה של זמן-חלל זה היא הקשר בין העבר, ההווה וה"אזהרה", כלומר העתיד. זהו נסיון מתמיד של ארגון התוהו ובוהו, מאבקו של האדם במשחק עם איתני הטבע. זמן מוגדר מתקשר כאן עם שלב אחר של פעילות, אפשר אף לומר שעם עידן אחר בהיסטוריה המבוטא בצורה מושגית של סימנים. הפרקים העוקבים של התמודדות  הערכים הישנים עם החדשים מכריעים לגבי נוסחאות חדשות של החזיון.

כל הנוסחאות הזמניות מותאמות על ידי הנושאים, אבל אפשר גם לטרוף אותן, כי הן משולבות בשלמות אחת בלתי ניתנת להפרדה בטרנסצנדנציה הפיוטית. הנוסחאות מתקיימות תוך יחסים אופוזיציוניים בין זו לזו, המתבטאים במשחק הקונטרסטים וקוראים דרור לסתירות. 

המשמעות הפרקטית והתפקיד המיידי נותרים עניינו של הקולט. הדבר המהותי הוא משמעות הדיאלקטיקה, הסימן שהוא מעל לזמן - הסמל של הגורל האנושי שאי הגיונו יכולה להתקיים בעת ובעונה אחת עם הגיונו. "דרך ההתפתחות" מבטאטת כאן רק את מהלך ההיסטוריה החוזר אל עצמו, והאמנות - את הפרדוקסים, את אי ההגיון של החיים. 

את אלה אני מנסה להביע ביצירתי: את המבנה ויחסי העובדות המתחוללות מעבר למילוליות האיור, המקום והזמן

[...] את התיאטרון אני מגדיר כסינטזה של כל האמנויות

יוזף שיינה, מתוך "חומרי החזיון, "דיאלוג" מס' 10. 1978

קטעי היצירה:

1. בית קברות
2. הוצאה מן הקבר - פירוק חפצים
3. מציאת הזולת ועצמך
4. זכרונות ילדות
5. הולדת ה"סופרמן"?
6. מאפר ואבק קם האדם
7. וידוי ומחילה על חטאים של נחטאו
8. הרפליקה שלנו היא אזהרה
9. רקויאם
10.אפיטאף
11. סיכום

המקור הראשוני של "רפליקה" היו "זכרונות" (1969) - כתובת על מצבה לאמני קרקוב. בדוגמה קלאסית של "סביבה" היא הקיפה את הצופה בתמונה רבת ביטוי ובדממת מוות. הצורה הסטאטית של "זכרונות" התחלפה במשך הזמן לקומפוזיציה חללית-פלסטית של "רפליקה", שאת גרסתה הראשונה הציגו במוזיאון האמנות בגטבורג בשנת 1971. את הגרסה השנייה, שהתעשרה בנוכחות שחקנים, הציג שיינה בפסטיבל אדינבורו 1972, ואת השלישית בפסטיבל התיאטרון העולמי התשיעי בננסי 1973. הבכורה הפולנית של "רפליקה" התקיימה אחרי האירועים הפוליטיים בצ'ילה - כמחאה - ב-8 באוקטובר 1973 במצבעה של תיאטרון סטודיו בוורשה. בשנת 1979 השתתפה "רפליקה" בקונגרס הבינלאומי ה-9 של ארגון האמנים הפלסטיים בשטוטגארט, שם נבחר שיינה כחבר כבוד של הארגון, המסונף לאונסקו. הגירסה השישית של "רפליקה" נוצרה בשנת 1980 בעת מסע הופעות בצרפת והשישית ב - 1984 בפסטיבל באיסטנבול.

 

 

תמונות מהצגה

ביקורות

"חוויה קשה מזמן לנו האמן הפולני יוזף שיינה. זכרונות אימים מעולם שכולו פלצות. חוויה קשה - אבל הכרחית. במקרה של שיינה נפגשים שני צירים: ההתמודדות עם השואה ויצירת שפה תיאטרונית.

אלא שאצל שיינה נפגשים שני אלה בתחום אחד. השואה אינה ניתנת לניסוח מילולי. כל ניסוח כזה נוטל את משמעותה. החוויה שנושא עימו שיינה היא ללא מילים. וכזה גם ביטויה הבימתי. אין דיאלוג, אין דיבור. רק גניחות יש, קולות אנוש מרוסקים. פה ושם עולה קריאת ייאוש. תיאטרון של דימויים. דימויים חזקים, שאינם מרפים מן הזיכרון. דימויים שהם זעקה נואשת. קולאז' של בני אדם וגרוטאות. שום דבר כאן אינו יכול להיות אסתטי. קרעים אנושיים, רגבי עפר, אביזרים של תרבות שחרבה. תיאטרון חזותי מהמם. תיאטרון של דממה. דממת השואה." 

עיתון "מעריב" אליקים ירון 25/05/1986

"קצת קשה לנתח את 'רפליקה' במושגים מקצועיים מובהקים, שכן מושגים אלו לא ימצו את העוצמה שיש להצגתו של שיננה בקרב קהל יהודי. רפליקה היא חזון סוף האנושות, ששיינה בונה באלמנטים פלסטיים ותיאטרוניים. זהו אוסף תמונות קשות, הניתכות בקצב אחיד ובלתי נלאה בעוצמתו. מערכת סיוטים המתארת את העתיד בדימויים הלקוחים מן השואה. מערכת שמכה בך יש מתחת לחגורה.

קשה לתאר את 'רפליקה'. העיקרון המנחה שלה הוא שילוב של דימויים פלסטו-תנועתיים וגודש. גודש ללא חמלה. שיינה תוקע בפני הצופה מפלצות אדם מעוותות בצד תמונות פספורט שמקורן באושוויץ, ומציג בזה אחר זה את מראיה של אנושות מחרידה, הורסת עצמה ומאבדת עצמה לדעת.

האמנות מתגמדת כשהיא באה לעסוק בתחומי חיים שהדמיון מתקשה לשאתם. דומה שגם שיינה יודע זאת. אחד הקטעים העצובים-אירוניים הוא הצגת הפיסול והמוסיקה שמולידה הזוועה. אולי מבט אירוני של שיינה היוצר, על עצמו.

מילה טובה על הצוות. שחקנים צעירים שעובדים היטב כקבוצה ומפגינים משחק מרוכז מאוד, ומאוד מאוד מעורר אמינות. קשה מאוד לראות. אסור להחמיץ."

עיתון "תל אביב" שוש ויץ 30/05/1986