חגיגת חורף

"המחזאי יוסף בר יוסף ממקם את זירת הקרב שלו במסעדה בדרום תל אביב. זה המקום וזה גם הדימוי המרכזי. הבמה בעיצובו של אלכסנדר ליסיאנסקי מעלה מציאות ישראלית קלסטרופובית, שבה נשקפים מבעד לקירות הזכוכית של המסעדה חלק מרחוב ובית דירות ישן ממול. פחי הזבל שבירכתי המסעדה הם חלק מן הנוף, מן הדימוי. הגשם הדולף על הזכוכית משלים את התמונה העגמומית.

בר יוסף מעלה דימוי מורכב יותר. אצל ניצולי השואה, שהמחזה עוסק בהם, האוכל הוא פיצוי על חסר שהיה. אך באותה שעה הוא גם פיצוי על חסר שבהווה. אותו ריק גדול, אותו שעמום וחוסר משמעות בחיים. בר יוסף מעז לחצות את גבולות הראליזם שאפיין את מחזותיו הקודמים. ראליזם ואבסורד מתגוררים הפעם תחת קורת גג אחת. הוא הדין ביסודות סנטימנטאליים שהמחזה מפתח, אך בו בזמן גם ממהר לשבור אותם. שבחו של הבמאי מיכאל גורביץ', שהוא ניווט את המתח הזה בין מציאות עלובה לבין ערכים סמליים ביד בוטחת ומבלי להידרדר להצגה בוטה של הדברים.

אשר צרפתי יוצר דמות מרתקת שגם ברגעיה הגרוטסקיים אינו גולש להגזמה. מוסקו אלקלעי הוא בעל מסעדה קשיש וקנאי, מרשים בשתיקותיו ודבורה קידר, אשתו, כובשת במופנמות שלה. מעניינים גם בעלי תפקידים משניים שהמחזאי לא תמיד עיצבם בבהירות, אבל מקומם במחזה הוא חלק מאותו אבסורד בלתי נמנע : שני עולים חדשים מסקרנים : ולנטין ניקולין ולודמילה שיפמן, אך גם יעל פרל ושלמה טרלובסקי. הצגה מרשימה, בעלת עוצמה, הכופה עלינו לראות את עצמנו באור נוקב ומזווית בלתי צפוייה.