וידויו של שחקן

שמעון פינקל הוא בן 90, ונראה כאילו הוא במלוא אונו, רעב כתמיד לתפקיד עסיסי, לאורות הבמה ולמחיאות הכפיים. גם תרומתו שאינה ניתנת להכחשה לתולדות התיאטרון העברי כולו - בן גילו - מחייבת כל שוחר תרבות ללכת להצגה זו כדי לתת את הכבוד המגיע לו ולתרבות.

בשנים אחרונות השתתף פינקל בכמה הצגות, ובכולן שיחק אדם או שחקן זקן, המתמודד עם גילו. המסגרת, עם פרטנרים, איפשרה לו להיות במיטבו. לא כך הפעם, כי הוא לא רק משחק, אלא גם "מופיע" ויש הבדל.בהצגה המבוססת על "שירת הברבור" של צ'כוב, משלב פינקל מונולוגים של שיילוק, המלט, ליר, יאגו ובוריס גודנוב. כל שחקן בכל גיל רוצה להיות על הבמה לבד; לפינקל מגיע.

אבל בחירת החומר לא משרתת אותו, ולא מפני שאינו יכול לעמוד במטלה הטכנית (הוא לא היה רוצה לזכות להערכה רק בשל כך). עריכת החומר מכריחה אותו ואת את הצופה לראות את פינקל היום דרך עיני הזיכרון, בבחינת "איך הוא היה פעם". והזמן נע רק בכיוון אחד.

רק בסוף, כשהוא משמיע טקסט על כך ש"אנו, עכברי תיאטרון זקנים, נלך הביתה, אבל אלה שיבואו אחרינו (...) אולי יצליחו למצוא את האושר" - והיה נדמה לי שהוא לא מאמין בזה, אלא עושה מחווה אירוני ממרום גילו לזמן העובר - חזר פינקל להיות שחקן, ולא רק תופעת טבע מופלאה.