שרי המלחמה

"הבימוי כמו אוסר על השחקנים לשחק, אלא רק לגלם פוזות קפואות של קריקטורות. גם שחקנים מצוינים כמו יגאל שדה, מיקי פלג, רוברט הניג ודוית גביש, נראו אומללים למדי בתנאי המאסר שנכפו עליהם. יצפאן, למעשה אינו משחק, לפחות לא במובנו המקובל של המושג. התנהלותו בעיקר פיזית, הוא מניף את ידיו ואת רגליו וגם מרבה לשאוג. אם רוצים או לא, נוכחותו מכתיבה את התנהלותם של שאר השחקנים על הבמה.

במסגרת החאפלה הכללית הזאת, גם נמנעת ממני האפשרות להעריך נכונה מה היה חלקו של הכותב שי גולדשטיין, אילו זכה להצגה אחרת - להצגה של סאטירה ולא לסדרת הצחקות. אני ממש לא זוכר מתי יצאתי מהצגה מודאג כל כך. להתבדר, בוודאי שלא התבדרתי.

"השגיאה העיקרית היא היומרה לכנות את המחזה 'סאטירה'. הסאטירה משתמשת בדרך כלל באמצעים קומיים. היא לכאורה מצחיקה אבל למעשה רצינית. כמו בסאטירות של ברנרד שאו, לדוגמה ואם נרצה - אפילו בכמה קטעים של 'הגשש החיוור', או קודם לכן בתכניות של 'המטאטא'. כאן אין כל מפגש או עימות בין האמת לבין סילופה של האמת. כאן הפארודיה היא המציאות. אין זו מדינה אלא מושב ליצים. לכל היותר, קיבלנו סאטירה על סאטירה.