היינריך פון קלייסט

נולד בעיר הפרוסית – הפרובינציאלית, פרנקפורט שעל נהר אודר ב – 1777 ,למשפחת אצילים ממוצא סלאבי, שהגברים בה מצאו את ייעודם כאנשי צבא. אביו, הגנרל, מת בהיות היינריך בן עשר וחמש שנים לאחר מכן נפטרה גם אמו. היינריך ניסה לשרת בצבא אך עד מהרה פרש כדי ללמוד מתמטיקה, פיסיקה ופילוסופיה באוניברסיטה של פרנקפורט. תחילה לא הכיר בכישרונו הפיוטי וניסה לעבוד כפקיד ממשלתי, במשרד המסחר בברלין. לרגל אירוסיו עם וילהלמינה פון צנגה, בתו של גנרל, היה רצוי בעיניו להשיג לעצמו משרה קבועה, אולם חוסר שקט פנימי, דרבן אותו לצאת שוב ושוב למסעות. בהיותו בפאריס הגיע למסקנה כי הדבר הנעלה ביותר הוא "לעבד שדה, לנטוע אילן ולהוליד ילד". הוא עבר להתגורר בשוויץ ותקופת מה חי לבדו על אי בלב אגם טון. כיוון שארוסתו לא נאותה להצטרף לחזון האיכרות שלו, נתק את קשריו עימה. בתקופת בדידותו זו גילה את ייעודו כמשורר.

הימים הם ימי מלחמותיו וכיבושיו של נפוליאון אותו שנא קלייסט שנאה עזה ואף השתתף כעיתונאי וכמשורר בניסיונות שנעשו בדרזדן ובפראג לעורר מלחמת שחרור מעול האימפריאליזם הבונפארטי. קלייסט נאסר ונכלא במצודה של גבול שוויץ, אך המשיך, למרות תנאי המעצר הקשים, לעסוק ביצירתו. עם שחרורו בזכות אחותו אולריקה, השתקע בדרזדן ואחר כך בברלין. בשתי הערים הללו השתתף בכתיבת מאמרים לכתבי העת שייסד וכתב מחזות, פיליטונים, אנקדוטות וסיפורים, שערכם ניכר רק שנים רבות לאחר מותו. קלייסט היה אחד הגדולים והנועזים בין סופריה של גרמניה, אדם מיוחד מכל בחינה שהיא, שהישגיו והלך המחשבה שלו, גברו על חוקים ועל דפוסים מקובלים. הוא התמסר לנושאים יוצאי דופן, בתשוקה שגבלה בשיגעון. התביעות שתבע מעצמו הרסו את גופו, שהיה רפה ממילא, והביאו אותו אל מותו כשהוא צעיר לימים. בהיותו בן 34 ,שכנע את ידידתו הנרייטה פוגל, חולת הסרטן, כי תתאבד יחד עמו.

בצהרי יום ה – 21 בנובמבר, 1811 ,ירה בידידתו ואחר המית את עצמו בירייה, על גבעה שעל חוף אגם ואן. קלייסט מת כיוון שעייף מחוסר השלמות של חייו וכיוון שרצה להחזיר את האני הקרוע שלו, אל מערכת היקום, בתקווה כי ביום מן הימים יחזור ויתגלם בצורה מושלמת יותר. מעשהו עורר רגשות זוועה בקרב ידידיו שדנו אותו לכף חובה. קלייסט, נצר למשפחת אצילים, יצור מלנכולי, זעוף פנים, כבד פה, שהיה פורץ לפתע בשטף מילים מסורבלות, בלתי נעימות. בחברה היה נתון להתקפי מבוכה, היה מגמגם או מסמיק ומשאיר על שומעיו רושם של טיפוס מאולץ ונאורוטי. קשה היה להאמין כי אדם זה הינו גאון בעל תחושת שליחות. מאה שנה לאחר מותו, לאחר שהעולם החל להכיר בגדולתו, הניחה משפחתו, המתגאה באצילותה, זר על קברו עם הכתובת "לטוב שבבניה".

מחזותיו: "משפחת שרופנשטיין", "רוברט ג'יסקאר", "אמפיטריון", "הכד השבור", "פאנטזיליאה", "קאטכן מהיילבורן", "קרב הרמן", "הנסיך מהומברג". הנובלות שלו: "מיכאל קולהאס", "רעידת אדמה בצ'ילה", "המרקיזה פון או"