פתאום הגיע סתיו

"המחזה הזה של אריק קובל, חריג מרפרטואר המחזות על הזיקנה. אין בו לחיצות מואצות על בלוטת הדמעות, אין בו שפע רגשיות מוסרנית על מר גורלם של הזקנים והוא שונה בעניין אחד מהותי: קובל מבאר בקור רוח את מהות הזיקנה. הוא מונה בלי סנטימנטים את פיחות הגוף, אבר אחרי אבר ואת הפיחות המנטאלי שחל בזקן. איזו שלמות צרופה יש במשחקה של ליא קניג. היא מובלת במחושבות לא סנטימנאלית בידי הבמאי איציק ויינגרטן לזקנה מזן אחר. אישה שאינה זקוקה לרחמים, שיודעת להיות עם עצמה, המאבחנת בפני בנה סצינה של תחילת דמנציה של עצמה.

הדיבור של קניג, הססני מה. יש בו פשטות, הרהור. איזו שחקנית! תומר שרון, הבן, פרטנר הולם. לאט נפערת רגישותו, תסכוליו, תסביך הנחיתות שלו, ההשלמה עם מה שהוא וקבלת אמו אותו, כמו שהוא - במשחק רגיש. הפיתוח המוסיקלי של אורי וידיסלבסקי הוא תערובת מקסימה של מוטיב ג'אז נשפני עם הד ווקאלי אופראי. וכשהמחזה בבסיסו אמין, ושני שחקניו רגישים ואמינים, יש לנו חוויה תאטרונית אמיתית.

"המסר העיקרי של ההצגה, גלום במפגש בין האם והבן אשר לכל אחד מהם, יש בעיות אישיות ומצוקות. הקהל מבין שמשפחה אינה רק חשבון בנק או נדל"ן, כי אם בעיקר אהבה, דו - שיח ויכולת להבין את הזולת ולוותר לו עם הדבר יגרום לו אושר וסיפוק. הליהוק והמשחק ראויים רק למחמאות: ליא קניג מגלמת את תפקיד האם עם נוכחות, זהות, סגנון, טון דיבור ויכולת להציג 'טיפוס מיוחד' באופן מרשים ומשכנע. רק ליא קניג, האחת והיחידה, יודעת לעשות זאת כמו שצריך.

גם תומר שרון, בתפקיד כריס, עיצב דמות אמינה ומרגשת וכשרואים את משחקו אפשר להאמין לאופן שבו הוא משכנע את אמו כי גם הוא אדם עם בעיות ומצוקות. מי שמחפש תיאטרון קאמרי ואינטימי על בני אדם, עם משחק מעולה וחומר למחשבה - זה המקום. גם בחורף, כדי ללכת לראות כיצד הגיע סתיו".