LOVE LOVE LOVE

לונדון 1967. הביטלמניה בעיצומה, דור ה"אני" בשיאו וקנת וסנדרה יכולים לכבוש את העולם אם רק ירצו. זה הקיץ של האהבה, ואהבה זה כל מה שהם צריכים. אבל מה יקרה כשהסקס, הסמים והרוקנרול יתפוגגו, כשהפרחים של ילדי הפרחים יתחילו לנבול, ולילדים האלה יהיו ילדים משלהם? המסע של קנת וסנדרה, מגיל 19, בו עוד הכל אפשרי, ועד גיל 63, שבו צריך כנראה ללמוד לחיות עם מה שיש (ומה שאין) – הוא המסע של כולנו, והוא מרתק ועצוב ומצחיק מאוד. מייק ברטלט, מהבולטים במחזאים הבריטיים הצעירים ("המלך צ'ארלס השלישי", "קוק", סדרת הטלוויזיה "דוקטור פוסטר") בוחן בקומדיה החריפה שלו, שהוצגה בהצלחה גדולה בלונדון וזה עתה גם בניו יורק, סוגיות כמו פערי דורות, הצורך של כל דור להאשים את הדור הקודם לו בכל תחלואי העולם ושל ילדים להאשים את הוריהם בכל מה שרק אפשר, וכמובן החולשה – והעוצמה – של אהבה מכל הסוגים       

מתוך ראיון עם מייק ברטלט, 2016 :                     

ספר לנו על הרקע שלך ועל תחילת דרכך בתיאטרון. 

"נולדתי בעיירה קטנה ששמה אבינגדון, לא רחוק מאוקספורד. למזלי הגדול, בתיכון שבו למדתי היה אולם תיאטרון יפה והיה גם מורה מצוין לתיאטרון. התחלתי להופיע בהצגות תלמידים, ואז ביימתי מחזה או שניים. כסטודנט, למדתי באוניברסיטת לידס ספרות ותיאטרון. זה היה קורס מדהים, שאיפשר לנו לבדוק אפשרויות יצירתיות מגוונות ולהתנסות בסוגי עבודה שונים. כשסיימתי את הלימודים הייתי די משוכנע שאני רוצה להיות במאי. אבל כששלחתי מכתבים בבקשה לקבל ראיונות עבודה לתפקיד עוזר במאי, גיליתי משהו שהפתיע אותי: המכתבים היו כתובים נהדר, אבל בראיונות העבודה עצמם תמיד פישלתי. יש כישרון שחייב להיות לבמאי צעיר: היכולת להעביר ולהמחיש בעל פה, פנים אל פנים, את החזון היצירתי שלך, גם אם אין לך שום הוכחות מעשיות לגיבוי. אז מכיוון שלא קיבלתי שום עבודה שקשורה לבימוי, התחלתי לכתוב וגיליתי שזה גורם לי הרבה יותר אושר. כתבתי כמה מחזות קצרים והתקבלתי לתוכנית מחזאים צעירים של תיאטרון הרויאל קורט בלונדון. מבחינתי זה פחות יותר בית המקדש של המחזאות הבריטית החדשה, המקום שבו קורים כל הדברים המעניינים, המאתגרים, החשובים ופורצי הדרך בתיאטרון. את התוכנית ריכז המחזאי סיימון סטיבנס (“המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה"). המחזה הראשון שלי, שנקרא "הילד שלי", עלה ברויאל קורט ב-2007. ואז קרה דבר מדהים. הזמינו ממני מיד מחזה נוסף. זאת היתה נקודת מפנה עבורי: האפשרות להתמקד בלעדית בכתיבה. מאז ועד היום אני כותב מחזות, ובאחרונה גם תסריטים לטלוויזיה, כמו הסדרה 'דוקטור פוסטר'.”

מה הניע אותך לכתוב את LOVE LOVE LOVE?  

"אני נולדתי ב-1980, והיתה לי הרגשה שהדור שלי נלחם על קיומו בלונדון, לא גומר את החודש ובקושי שורד כלכלית. החברים שלי גרים בדירות איומות עם שכר דירה בלתי אפשרי, מנסים לעשות את מה שהם רוצים בחיים אבל בדרך כלל ללא הצלחה, ותוך כדי כך "אוכלים להם את הראש" בלי הפסקה עם סיפורים על כמה נפלא היה פעם, בדורות הקודמים. סיפורים על שנות השישים ושנות השבעים המוקדמות, ועל החיים המדהימים שהיו אז לאנשים צעירים. בני הדור שלי נוסעים לבקר את הוריהם, שגרים בבתים ענקיים עם חדרים גדולים וריקים והמון כסף, וזה סוג של סטירת לחי בשבילם. עלה בדעתי שהתרבות הבריטית והלך הרוח הכללי בממלכה נוטים בבירור להעדיף את דור ההורים המסוים הזה על פני הצעירים של היום, ומכיוון שסטטיסטית יש יותר מבוגרים, ויותר מהם מצביעים בבחירות לממשלה, זה הכיוון שאליו בריטניה נסחפת יותר ויותר. וישנה גם הביקורת של הדור הקודם על הדור שלי. מאשימים אותנו שאנחנו אדישים פוליטית, לא מעורבים חברתית, לא נלחמים על זכויותינו כפי שהם עשו כשהיו בגילנו. שאנחנו לא מקימים תנועות מחאה וכאמור, אפילו לא הולכים לקלפיות, שאנחנו לא מנסים לשנות את העולם. ויש מידה של צדק בטענות שלהם. האם ייתכן שהדור שלי הוא באמת הדור שרק מתלונן, משקיף מן הצד ולא עושה כלום? חשבתי שזה יהיה נושא מרתק למחזה, ושסיפור של משפחה אחת שיתפרש על פני שנים יכול להיות האמצעי לטפל בנושא.

המחזה מקיף את השנים 1967-2011. איזה תחקיר עשית על התקופה שבה עוד לא נולדת?  

"אני זוכר שכילד, הרגשתי בדירה של סבתא שלי כאילו אנחנו עדיין בשנות השישים. הוריי דיברו איתי על שנת 1967, וגם הוריהם. הופתעתי למשל לגלות שלמעט מאוד אנשים ב-1967 היו טלפונים. ליותר אנשים היו טלוויזיות מאשר טלפונים. זה משפיע באופן עצום על ההתנהלות היומיומית, על סתם להיות בחדר, על מפגשים אנושיים. איך אתה פוגש אנשים כשאין לך טלפון? אני חושב שהפרטים האלה מרתקים. קצת ממה שקורה במחזה ב-1967 מבוסס על חוויות אמיתיות שלי. אבל הרוב מבוסס על דמיון.  

בשנות התשעים המוקדמות היית רק נער. יש לך כנראה יכולת התבוננות מרשימה בהתנהגות האנושית...  

"אני חושב שרוב בני ה-12 הם מתבוננים חדים של התנהגות. הרבה הורים לא מאמינים עד כמה הילדים שלהם יודעים ורואים, ועד כמה הם זוכרים. אני חושב שזאת הסיבה שזיכרונות ילדות הם כל כך עזים וצלולים. אתה כמו ספוג בגיל הזה. אתה סופג לתוכך מקומות וריחות, וכמובן סוגי התנהגות. אני חושב שילדים מוקסמים במיוחד ממה שהמבוגרים עושים ולמה הם עושים את זה. הטריק הוא לשמור על זה כשמתבגרים. להישאר פתוח, דרוך ו"ספוגי" ככל האפשר גם כשאתה "גדול".

אמרת פעם בראיון, שברגע שיש לך רעיון למחזה והחלטת שראוי לכתוב עליו, אתה מכניס את עצמך למצב של "הקפאה עמוקה". זה נכון?  

"תלוי מה הנושא, אבל בעיקרון זה נכון. אני לא הופך לנזיר או משהו כזה. אני לא נועל את הדלת ומסתגר מפני אנשים. אבל אני כן מנסה להישאר בתוך העולם של המחזה עד כמה שאפשר, עד שיש לי דראפט ראשון שלם. את הדראפט של 'לאב לאב לאב' כתבתי מהר מאוד, בשבוע או שבועיים. ברגע שיש לך תחושה של הסיפור, אתה רוצה לשחרר את הדמויות לחופשי. אם הכל קורה כמו שצריך, אני רוצה להגיע למצב שבו אין לי שליטה מלאה על הדמויות. הן אלה שמניעות את הדרמה קדימה, עם מה שהן רוצות לעשות, עם הרגשות שלהן והפסיכולוגיה שלהן והתשוקות שלהן. לי נשאר רק לתמלל אותן, לתעתק את מה שהן אומרות לי. אני יודע שזה נשמע אולי קצת מופרע ולא אחראי, אבל זה די דומה למצב של חלום. כולנו יוצרים סיפורים ודמויות שרוצות דברים ושיש להן מטרות ושמתבגרות על מכשולים בזמן שאנחנו חולמים.

מה משך אותך לכתוב על הדור של ה"בייבי בומרז", ילדי הפרחים שבגרו?  

"אי אפשר להתכחש להשפעה התרבותית, החברתית והכלכלית של בני הדור הזה על העולם החדש. כאנשים צעירים הם חוללו מהפכה מוחלטת בתרבות. כשהם היו בגיל העמידה הם חוללו מהפכה בכלכלה  ובמדינה. ועכשיו הם ממשיכים לשנות את הדינמיקות ולהגדיר את המקום שבו נמצאת המדינה (בריטניה, ארצות הברית ועוד) שבה הם חיים מבחינה פוליטית וכלכלית. כבן לדור צעיר יותר, אני יכול למתוח עליהם ביקורת ולמצוא פגמים בהרבה דברם שקרו, אבל אני לא יכול להתעלם מהעובדה שמדובר בדור בעל השפעה עצומה ויוצאת דופן. אם מסתכלים על מה שהיה באמצע שנות השישים, כשהדור הזה נכנס לתמונה, במונחים של הממסד והמדינה, ומשווים את זה למה שקורה היום – מדובר בלי ספק בסיפור מדהים. אין דבר יותר משעמם ממחזה חד צדדי. אני מנסה לחקור במלוא הכנות את החלומות שהיו לבני הדור הזה, שחלקם גם התגשמו, ואת מה שהם הצליחו להשיג. ואני מנסה גם לבדוק את האופן שבו הדור הזה נכשל. הקהל הכי טוב למחזה הזה הוא אנשים מהדור הזה שבאים עם הילדים הבוגרים שלהם.                 

מה הציפיות שלך מבמאים? איזה סוג של שחקנים אתה רוצה לראות במחזה המסוים הזה?  

במאי אידיאלי מבחינתי הוא אדם שאני יכול לשתף אתו פעולה לעומק. אני אוהב להיות חלק מכל התהליך:  עיצוב התפאורה, המשחק, החזרות. אני צריך במאי שמבין שאנחנו עושים הכל ביחד. אני אוהב במאים שמושקעים רגשית בטקסט. לא אכפת לי שהם שואלים שאלות, מטילים דברים בספק, לוחצים ומנדנדים כדי לשפר את המחזה כמה שיותר. למחזות שלי יש קצב פנימי. לכל שורה יש צליל מסוים משלה. אני אוהב את המוזיקה של הטקסט. הדגשים נכונים. סימני קריאה. וכל נקודה ופסיק מסמנים כוונה. אז שחקנים ש'עפים' על זה תמיד משמחים אותי.”      

איזו עצה היית נותן למחזאים צעירים?  

"הדבר המרכזי שגיליתי הוא, שאם אתה מוטרד מהאיכות של הכתיבה, אתה פשוט נתקע. אתה כותב שלוש שורות ואומר לעצמך, 'אוי, לא, זה לא טוב כמו שייקספיר'. הכי נכון זה לשחרר ולתת לעצמך חופש לכתוב זבל. פשוט תכתוב, תכתוב ותכתוב. לך לראות כמה שיותר הצגות, קרא כמה שיותר מחזות, אבל כתוב כמויות עצומות, כי אתה פשוט מוכרח לתרגל, להתאמן ולרכוש את המיומנות הזאת. ככל שתתאמן יותר, כך הכתיבה שלך תהיה טובה יותר. במקום לרדוף אחרי סוכנים וליצור קשרים וכל מה שמסביב, עדיף שתשקיע את הזמן הזה בכתיבה של משהו חדש, בשכתובים של מה שיש ובעוד עבודה. מניסיוני גיליתי שכל ניסיון 'לקדם' את הקריירה שלי היה בזבוז זמן מוחלט. ברגע שהייתי מסוגל לכתוב באמת משהו בעל ערך, זה עשה את כל העבודה בשבילי. רק כך אפשר לעשות קריירה כמחזאי: בכתיבה של דברים שאומרים משהו לקהל.