עיתונאי על תנאי

מתוך "חג המחזה המקורי"מחזאות ישראלית חדשה - שלוש בכורות בסופ"ש אחד 

כולם רוצים להרוג את דורון בליצר, העיתונאי הכי חשוב של העיתון הגדול בישראל ״ידיעות ישראל".  ב״כולם״, הכוונה לראש משפחת הפשע הגדולה בארץ, ניצב בכיר במשטרה, שר הביטחון, המאהבת מהערוץ המסחרי ואולי גם אשתו. השאלה היא מי יעז לחסל בפעם הראשונה עיתונאי במדינה כל כך דמוקרטית ו״נאורה״??  ״עיתונאי על תנאי״ הוא סאטירה פרועה, שיורה חצים מדוייקים לליבה של התקשורת מדושנת העונג ולכל ה״הון שלטון״ שמלקקים אותה מכל עבר.     

איני גיבור ואיני קורבן

לפני 28 שנים שרף ארגון שכינה עצמו "הסיקריקין" את ביתי בירושלים מפני שראיינתי לראשונה את פייסל חוסייני ב"ערב חדש". האש לא נועדה לרצוח אותי או את בני ביתי, אבל עלולה הייתה להסתיים בכך. ולפני יותר משנתיים הזהירה אותי המשטרה על שיחות מאיימות בין אדם המוכר בציבור (לא שר או ח"כ) לבין עבריין בולט, וקבעה עמי סידורי אבטחה. איני גיבור ואיני קורבן. האירועים האלה הם מנת חלקם של עיתונאים שונים בישראל, שהעזו לחלוק על ממסדים בתחומים רבים. אז מדוע, בעצם, שלא יירצח עיתונאי? במדינה בה נרצח ראש ממשלה זה ייתכן גם ייתכן. לא הממשלה תבצע פשע כזה. אנשיה רק יסיתו. גם יסיטו את הוויכוח מגופו של עניין לגופו של איש תקשורת שיכעיס אותה. אחר כך היא לא תדע מי לחץ על ההדק, וזה גם יהיה נכון. הרי לא שלחה אותו. אבל היא תמלא את התפקיד שממלאה הרוח הרעה בתפקודם של קנאים הזויים. איני יודע מה עולה ממחזהו של ידידי גיא. אני רק יודע מה צריך לעלות ממנו: שחייבים לחזק את חופש הביטוי ובעיקר את המגוון שבהבעת הדעה, וברובד העליון להבטיח את חירותו המלאה של בית המשפט העליון. לו יהי.

דן מרגלית   

תרגיעו....

אף אחד בארץ לא אוהב עיתונאים, לא אוהב אותם היום, כמו שלא אהב אותם בעבר. ומי שמתרפק בנוסטלגיה על הימים שחלפו ומשווה בתוגה את יחסם של המנהיגים והקוראים לאמצעי התקשורת במאה ה-20 ליחסם במאה ה-21 - ייווכח כי שום דבר לא השתנה. תשאלו את אורי אבנרי איש "העולם הזה" שפצצה הונחה בבית הדפוס שלו והוא גם הוכה קשות בידי חבורת בריונים. תבררו אצל אנשי "שורת המתנדבים" שנתבעו למשפט בשל חשיפת שחיתויות בתקשורת דאז. תבדקו בין אנשי "קול העם" ו"חדשות" שעיתונם נסגר על ידי הצנזורה. ובעיקר תבינו לליבם של דוד בן גוריון ואיסר הראל שעשו הכל כדי לשבור את "העולם הזה" שנוא נפשם. כולל מימון של שבועון מסחרי כושל במשך שנתיים והצגה מוזמנת ב"הבימה". פעם שיהודים עוד בחרו במלאכת כפים, הרביצו, היום בעיקר מאיימים בהוצאות דיבה או מוציאים את תגובת הלשכות. אף אחד לא אוהב עיתונאים. עיתונאים הם קוץ בתחת. הם כמו הכתמים הכהים המופיעים על העור ומכניסים אותנו לפאניקה. לא מספיקות לנו הצרות האישיות שלנו שאנחנו צריכים להתעצבן בגלל המנהיגים? כבר בימים קדומים נהגו לפגוע בשליח, במבשר, במתריע. אותו אחד המגיע שבשורות איוב בפיו. למה? מישהו הזמין אותו? קישטא! עוף מפה ואל תניח לעובדות לעצבן אותנו. הנה תראו את בנות היענה, איזה כיף להם. כי יענים מאמינים, כי יענים כך טוענים, שלא צריך מסכנות ואיומים להתרגש. ומה כי שלא קוראים או לא רואים - לא מתרחש! או בשפת בני האדם: אין כלום כל עוד מישהו לא עשה תחקיר. ולא יהיה כלום אם נדאג שהוא לא יעשה זאת.

אפרים סידון