עושה כרצונו

מחזה מקורי על פי ספרה של אסתי וינשטיין, בת למשפחה של חסידי גור, אם לשבע בנות, שסירבה לחיות על פי התקנות החמורות של חיי האישות בחסידות. לאחר שהתגרשה ונותקה מרוב בנותיה, פתחה במאבק עיקש על זכותה להיפגש איתן. כאשר גילתה שסיכוייה אפסו, נואשה מחייה. לפני שהתאבדה, פרסמה את ספרה בו תיארה את מסכת חייה הסוערים שבמרכזם ניסיונותיה לחיות על פי רצונה, בחברה שכפתה עליה לחיות על פי רצונם של אחרים. "עשו הכל כדי שאנשים ישמעו על הספר ויקראו אותו!", כתבה במכתב הפרידה שלה שהתגלה אחרי מותה.    

לעשות כרצונן

אימא שלי הייתה אישה חזקה ואוהבת, שהחֶבְרָה בה גדלה אילצה אותה לשמור על סוד. היא שמרה עליו כדי להגן על אחיותיי ועלי – על המשפחה שלה. היא שמרה עליו בגלל החינוך שקיבלה. היא שמרה עליו עד שלא יכלה יותר. עד שהייסורים הכריעו אותה, וכפו עליה בחירה שאין ממנה חזרה. היא הייתה בת חמישים כשהתאבדה. ארבעים ושתיים שנים חייתה כחרדית, מאחורי חומות. שמונה שנים חייתה כאישה חופשיה – אך לאסונה, לא זכתה להיות מאושרת. כשעזבה את העולם החרדי, נסגרו מאחוריה השערים, והיא נותקה מרוב מה שהכירה ומרוב מי שאהבה. היא נולדה למשפחה מכובדת של חסידי גור. נישאה בגיל צעיר, וילדה שבע בנות. אך חיי הנישואים, תחת המשטר הקפדני החמור הנהוג בקהילת גור, היו קשים מנשוא. במשך תקופה ארוכה היא נאלצה לחיות חיים כפולים. עוד זמן חלף, וחייה נעשו קשים ומסובכים עוד יותר. אימא החליטה שאיננה יכולה עוד לחיות במחנק שנכפה עליה, ועזבה את החסידות. עד מהרה היא גילתה שייסוריה לא תמו. עם שש משבע בנותיה, כולן מלבדי, נותק הקשר. הן נשארו מאחור ולא פגשו בה עוד. גם את נכדיה, מלבד אחד, לא יכלה לפגוש. קיר אטום חצץ בינה לבין עולמה הקודם. היא ניסתה לדבר, אבל קולה לא נשמע. היא ניסתה לשבור את הקיר, אך גילתה שאין בכוחה לעשות זאת. קיוויתי שיבוא יום והיא תצליח. אבל היא התייאשה, ובחרה במוות. אימא השאירה אחריה ספר, מעין כתב אישום נגד החברה שלא אפשרה לה להמשיך ולקיים קשר עם משפחתה. כתב אישום נגד הניכור שהיה מנת חלקה, ונגד הניתוק שנכפה עליה. אימא קיוותה שסיפורם של דסי ויעקב, גיבורי הספר, ירעיד את אמות הספים. היא קיוותה שיסדוק במשהו את הקיר שלא הצליחה לשבור. ההצגה נוצרה בהשראת הספר, והיא איננה ייצוג מדויק שלו, ושל חייה של אמי. אף על פי כן, דמותה של אימא, כפי שהיא ניבטת אלי מן הבמה, מספרת את האמת הפנימית שלה בדייקנות מזוככת, ומבטאת את מהות המאבק שהיא ביקשה לתאר. וכך תוכלו גם אתם ואתן לראות אותה כפי שאני ראיתי - חכמה, אמיצה, נערצת. אני מקווה שההצגה "עושָֹה כרצונו" תחזק נשים רבות להיאבק על חירותן ועל ריבונותן על חייהן, ולעשות כרצונן.

תמי מונטג    

לחיות על פי דרכה

צופים רבים בהצגה ודאי שואלים את עצמם בתמיהה מדוע מחזאי אתאיסט כותב מחזה אודות גורלה הטראגי של אסתי וינשטיין ז"ל, חסידת גור, ששלחה ידה בנפשה בקיץ 2016. גם אני עדיין ממשיך ושואל את עצמי את אותה השאלה. התשובה המידית היא כמובן שהנהלת תיאטרון הבימה פנתה אלי והציעה את הרעיון. אבל תשובה מעמיקה יותר נעוצה בכך שכבר בשבועות הראשונים אחרי התאבדותה של אסתי וינשטיין התחוור לי שפרשת חייה ומותה מאתגרת אותי מאד בגלל פרדוכס בלתי נתפס שעולה ממנה: כיצד קרה שבקהילה בה הקדוּשה היא ערך עליון, ובה כל אדם כָּמֵהַּ לחיות על פי הציווי המקראי "קדושים תהיו", הסתאבו היחסים בתוך משפחה אחת עד כדי כך שהמשפחה עצמה, היחידה החברתית המקודשת בחסידות גור, הפכה למלכודת מוות? כיצד קרה שבני זוג שניסו ככל יכולתם לאהוב זה את זו בקדושה, על פי הקודים המקובלים בחסידות גור, הפכו להיות אויבים בנפש זה לזו?  ההסבר המקובל בשיח הציבורי, בעיתונות וברשתות החברתיות, להסתאבות הזאת הוא שהחתירה הקנאית לקדושה בחסידות גור, באמצעות הגבלות חמורות ביותר על חיי המין של הבעל והאישה, סופה ליצור תסכול מיני ורגשי גדול שמביא לאיבה גדולה בין הבעל לאישה. נדמה לי שהסבר זה הוא חלקי בלבד, שכן בתוך חסידות גור ישנן משפחות רבות אשר מקפידות על ההגבלות האלה ("התקנות" של הרֶבֶּה) בחומרה, ואף על פי כן, הן אינן הופכות למלכודות מוות. הסבר משלים התחוור לי תוך כדי כתיבת המחזה, והוא נובע מן ההבחנה שבחברה בה יש מערכת כה נוקשה של חוקים חמורים לפיהם נקבע מה טוב ומה רע, יכול אדם לאבד את יכולתו הטבעית להבחין בין טוב ורע. אדם שמפתח צייתנות כה מוחלטת לצווי הרשות השולטת בו, מאבד את חופש הבחירה שלו, ואת האינסטינקט המוסרי שקיים בו מיום היוולדו, אינסטינקט המורה לו את ההבדל בין טוב ורע. במילים אחרות, כאשר התביעה הנחרצת של חסידות גור מחסידיה לחיות בקדושה מתממשת בקנאות רבה מדי, היא עלולה להביא את החסידים לידי איבוד האינסטינקט המוסרי שלהם, ולאפשר תהליך הרס עצמי שסופו טראגי. ומה לי, מחזאי אתאיסט, ולחתירה לקדושה בחסידות גור? חיים של קדושת אמת הם חיים נעלים, המהווים אתגר לכל אדם שוחר טוב גם אם הוא איננו מאמין. אבל מושג הקדושה אצל האתאיסטים איננו מתקשר לעבודת האלוהים, אלא לעבודת האדם. כלומר, בעיני האדם הבלתי מאמין חיי קדושה הם חיים שבמרכזם קדושת האדם ולא קדושת האל. החיים המקדשים את האדם פירושם חיי צדק, שוויון, התחשבות, כבוד הדדי, חירות הדדית ואחריות הדדית, על פי הצו ההלכתי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". ואכן, אני רוצה להאמין שלוּ רבים יותר בינינו היו מכירים בקדושת האדם במקום בקדושת האל, היה עולמנו מתוקן יותר וטוב יותר. ודווקא חתירה זאת לחיות חיים שבמרכזם קדושת האדם היא שעוררה בי את החמלה לגורלה המר של אסתי וינשטיין ז"ל, אשר חטאה הגדול היה מאבקה הבלתי מתפשר על זכותה לחיות על פי דרכה, להאמין על פי דרכה, ולאהוב על פי דרכה. זכות זאת עומדת לכולנו, וכולנו חייבים להכיר בה ולהיאבק עליה בכל כוחנו.

מוטי לרנר  

זעקת היוצאים בשאלה

הוא התיישב על הספה בביתי באנחת רווחה, כפליט שהגיע לחוף מבטחים, בדק את השטח, ובתנועה חדה העיף את הכיפה מעל ראשו. "זה מה שאני עושה דבר ראשון כשאני בא הביתה", צחק. אחר כך נחלץ מתוך סוודר כהה, ישיבתי. מתחתיו לבש חולצת טי לבנה מעוטרת בציור בסגנון גרפיטי. נקרא לו מוישי. לפני זמן מה שלח אלי מייל ובו הזכיר לי מפגש משפחתי שלא זכרתי. הוא היה בן של בן דוד חרדי, אני הייתי אשה חרדית. כשסיפר לי שהוא מצייר, שאלתי אותו מה הוא אוהב יותר, לצייר או ללמוד גמרא. "לצייר", ענה. "אז תתמקד בציור", אמרתי לו. "הייתי בשוק", כתב לי, "אף אחד לא דיבר אתי ככה להעמיד בשורה אחת את הלימוד והציור? זה היה רגע מכונן. רציתי לספר לך שבאחרונה התקלקלתי. תודה רבה לך על כך". הוא לא הוסיף גרשיים לפועל "התקלקלתי".

מאות גברים חרדים התקשרו אלי לפני יותר משני עשורים אחרי שיצא לאור ספרי הראשון. הספר עסק בנשים חרדיות מן המגזר הליטאי, מנקודת מבטה של מי שיצאה ממנו. במשך כארבע שנים הוצפתי באינספור טלפונים ומכתבים. לפליאתי, רובם הגדול של הפונים היו גברים, ושאלתם השכיחה ביותר היתה, "למה לא כתבת עלינו? לא רק לנשים קשה. גם לנו קשה". עוד קודם לכן התחייבתי בנפשי לא לייעץ, לא לעודד, לא לעזור לאנשים המצויים בין המצרים. "אוזן קשבת אני מוכנה לתת, אך לא עצה או עזרה", חזרתי ואמרתי. לא בקור רוח החלטתי על כך, אלא בלב דואב. פחדתי לקחת על עצמי את האחריות לגורלם של אותם צעירים (ולפעמים צעירים פחות). אני יודעת עד כמה טרגי, כמעט בלתי אפשרי, הוא תהליך היציאה מן העולם החרדי. במשך שנים הקשבתי לסיפורים רבים, הוכנסתי לעולמות של ייאוש, בדידות ואימה קיומית וזאת, עוד לפני שנגלו לי תלאות ההישרדות היומיומית של האמיצים שהרהיבו לחצות את הגבול. הידיעה שפרסם יאיר אטינגר על שבעה צעירים יוצאים בשאלה שהתאבדו בשנה וחצי האחרונות שברה את לבי ("האסונות שמטלטלים את היוצאים בשאלה", "הארץ" 6.1 ).

איך קורה כדבר הזה? האין אנו עומדים על הדם? מוישי אומר שרבים מן היוצאים בשאלה נמצאים במצב נפשי רעוע, נוטה לאובדנות. אני חושבת ללא אסמכתא מספרית־מחקרית שרבים מהם באו לעולם עם נפש רגישה מדי, שברירית מדי. כשהיו בחברה החרדית, לא יכלו להסכין עם מגבלותיה, ואילו החברה שאליה ברחו מסתירה את פניה מהם. כמובן יש ביניהם גם חזקים, מוכשרים במיוחד או מצוידים בכוח נפשי מפליא, או כאלה שמזלם שיחק להם. לצדם מפכה תת־זרם עצום של פוסחים על שתי הסעיפים. חלקם יוצרים קבוצות קטנות ומחתרתיות, לעתים וירטואליות, וחלקם מתנהלים איש איש לנפשו, תאים בודדים וממודרים. איני יודעת להתנבא אם תת־הזרם הזה ישנה עם הזמן את טבעו וייצא לאור.

אחדים מהם פנו אלי בטלפון: ראש ישיבה בן 45 , אב לשמונה, שלבו מכהו על השקר שהוא עושה בנפשו ובנפשם של תלמידיו בחור ישיבה, נצר למשפחה מיוחסת, שבורח מדי יום מהישיבה לספרייה רחוקה באמתלה של לימודי שני אחים אברכים (נשואים) ממשפחה למדנית, המנהלים בערבים שיחות כפירה, ובימים ; דיינות לומדים בכולל ידוע. אשה צעירה, אם לשישה, שבעלה דורש ממנה לציית לחומרות הלכתיות קיצוניות, ויש עוד. רבים. מוישי עצמו אינו יוצא בשאלה, לא בריש גלי. עדיין לא. הוא ממשיך ללמוד בישיבה, מייחל להכיר בשידוך צעירה חרדית שתהיה שותפה למחשבות הכפירה שלו ולהתנהגותו נוגדת ההלכה. איש ממשפחתו ומחבריו אינו יודע על כך. "אני אנוס, מָרָנוֹ", הוא מכריז, "אם אבא שלי יידע עלי, הוא יקבל התקף לב על המקום. איך אני יכול לעשות לו את זה?". במצב הביניים שנקלע אליו הוא רואה פתרון יחיד למצוקתו, חולם על קהילה גדולה של אנשים כמוהו, שישאבו כוח זה מזה ככל שמספרם יעלה.

הקושי ביציאה בשאלה הוא העיתוי. המנגנון החברתי המשוכלל של העולם החרדי אינו מאפשר אפילו חריץ זמן דקיק להסתננות החוצה, לא לבנים ולא לבנות. בני שני המינים לומדים במוסדות חינוך המפנים את מירב משאביהם וכוחות ההוראה שלהם כדי להרביץ את משנתם האידיאולוגית באינטנסיביות וללא הרף. האידיאולוגיה מתערבבת בפוליטיקה, משתרגת באינטרסים כלכליים ומגזריים. הגשטלט החרדי הוא עיר בצורה, מי יוכל לה. מגיל צעיר מוטח בצעירים (ובהוריהם) המוטו, "היזהר/י, זה יפגע לך בשידוך". מנגנוני הפיקוח על התנהגותם של הצעירים הם דמויי קרחון, רק קצותיהם נראים לעין והיתר סמויים. חלקם האפקטיבי ביותר הוא זה שהופנם והוטמע ונמזג ללא שיור בנפשם של הצעירים. כשהשידוך הראוי נמצא, נכנס הזוג הצעיר למרוץ הישרדות. בזה אחר זה נולדים הילדים. אם השתעשעו הבעל או האשה בתקווה שנישואיהם יעניקו להם שליטה גדולה יותר על חייהם, ההתפכחות מהירה וכואבת.

נדירים הם המקרים שבהם שני בני הזוג תמימי דעים בסוגיה הגורלית של חייהם להישאר או לעזוב. צעירה שעומדת על הסף וטרם החליטה על דרכה, מספרת על הקושי של חבריה להתמודד עם החיים בחוץ. לא פעם מדובר בציפיות לא מציאותיות של בחורי ישיבה מסוגרים, שחלמו על פריצת גבולות וחיי חופש, ונתקלו במפגעי המציאות העדר מקצוע, חוסר השכלה, חוסר אמצעים, נתק מן המשפחה, רגשות געגועים ואשמה. אין בידי פתרון. אין בפי נחמה. רק חלום ישן על עולם מפולש, שבו חרדים יעברו בנינוחות, ללא סקילה רוחנית, לעולם הפתוח ו"חופשיים" יעברו לעולם החרדי, ישהו בעולמם החלופי ככל שישהו, יעזבו או יישארו. מוישי, בינתיים, לובש את הסוודר הישיבתי, מחפש את הכיפה שזרק, חובש אותה לראשו, ונפרד ממני בלחיצת

יהודית רותם, פורסם בעיתון "הארץ", 23/01/2014