מקווה

  • הצגה מספר: 733
  • הצגת בכורה: 04/07/2019
תוכניה
מקווה

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

המחזה מתרחש במקום המפגש החודשי של הנשים השומרות על מצוות הטהרה. שם, במקווה הטהרה נרקמות מערכות יחסים מרתקות דרכן נחשפים סודות, שקרים, מאוויים ותשוקות בחייהן של שמונה נשים. המחזה שופך אור על חייהן של נשים חרדיות ודתיות המתמודדות עם המציאות המורכבת בה הן חיות ועם מערכת חוקים נוקשה שמתנגשת לא אחת עם עולמן הפנימי .

 

 

ו"לְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים",

המילה הקדומה מקווה מרתקת. שורשה "קו" מסביר את התיחום שהיא יוצרת וזו משמעותה הראשונית בספר בראשית א: יקוו המים ותראה היבשה, באמצעות קו החוף נוצרו הימים והאוקיינוסים, מקורות החיים של העולם. הקו גם מהווה שורש של המילה תקווה, כפי שמסביר הרמב"ן בפירושו לספר בראשית, כמו קו השרטוט של אדריכל שמתכנן את העתיד. ואכן המים גם מהווים מקור להתנקות, להיטהרות להתחדשות ולצמיחה הן של עולם הטבע, והן של האישה, בסיום מחזורה החודשי. כעין לידה מחדש, ירמיהו קורא לאלהים "מקווה ישראל" אלהים הוא גם המטהר את ישראל הטובלים בו והוא גם התקווה הנצחית.

במהלך הדורות המקווה התכנס למקום קטן, בד"כ סודי ונסתר, שם נשים באו לטבול לקראת חידוש יחסיהן האינטימיים עם בני זוגן. המקווה הפך למקום בעל סיכוי כפול, מצד אחד, להעצמה נשית, במפגש של אחווה אינטימית ביותר, אך מן הצד השני גם יצר אפשרות של שליטה ומשטור גברי, על ידי הממסד הרבני, באמצעות דמותה של הבלנית, על כל אשה בקהילה ועל חייה המיניים. באופן זה – זירת ההצגה טעונה במתח העצום בין הרצון של אשה לחוויה רוחנית משלה, לבין מקום שחומס את זה ממנה על ידי התערבות בוטה גם בחייה האינטימיים ביותר. זירה זו שנבחרה לשדה ההתרחשות של המחזה, מציפה את המורכבות הרבה במצבן של נשים בין החתירה לחרות, לאוטונומיות, לאינטימיות, לבין משטורן, ושליטה ממסדית על חייהן.

ובכל זאת, במקום מורכב זה מתחוללת המהפכה, קבוצת נשים בקהילה החרדית יוצרת אותה. בדומה למה שהתרחש בארה"ב ובאירופה בשנות השישים והשבעים, כאשר נשים החלו לשתף זו את זו בחייהן הפרטיים, הלכו והתגלו הדברים המשותפים לנשים רבות. אלימות, שהן חוות מצד בעליהן, הפגיעות המיניות, הניצול והדיכוי. רק האחווה הנשית חשפה את העובדה, שהפרטי הוא בעצם ציבורי, והאישי הוא לגמרי פוליטי. המקווה הופך מול עינינו לאקווריום נשי אינטימי בתוך עולם גברי, סודות נחשפים והולכים, ואט אט העוינות של הגברים השולטים מבחוץ מתפוגגת והולכת והאחווה הנשית גוברת. בכך חוזר המקווה למשמעותו המקורית, מקור למים חיים, לתקווה וללידה מחדש. מן הצד השני גם לא נעלם הייאוש של נשים שלא מצליחות לפרוץ את כלאן ונכפות להתמסר למי שהחברה החליטה עבורן. במחזה, במרחב הנשי, החרדי, שמוצג אנו נחשפות לחברת נשים נורמלית, יש בה רעות, טובות, סכסכניות, מנהיגות וכדו'. ניתן לראות כיצד השיח הגברי המוטמע בתוך השפה והערכים שנשים הפנימו ממשיך את השליטה הפטריארכלית גם בין קירות המקום הקטן והנשי הזה. אולם, בזכות האחווה הנשית שנרקמת ונוצרת יש תהליך של פריצת הגבולות של הטאבו, נשים חושפות סודות כמוסים ומגלות לפתע אחריות הדדית. מן הצד השני אין בכל כדי לעצור את הטרגדיות של הנשים. והולכת ונחשפת המורכבות של הדרך שעוד לפנינו, הדיכוי, ההשתקה והמאבקים אלי אנו עדיין נדרשות.

בישראל המקווה נוסד כשרות דתי שהמדינה מעניקה לאזרחיות היהודיות. אולם בגלל היותו מנוהל על ידי הממסד הרבני, עד השנים האחרונות, הוא היה מקום בו שלטה ידו הארוכה של הממסד הרבני באמצעות נורמות ותקנות דכאניות, שחייבו כל אשה לעמוד מול בלנית החוקרת אותה על מחזורה החודשי, (מתי היה המחזור? מתי הסתיים? האם התקלחת כראוי וכו') על מעמדה האישי (נשואה או לא) ואף לעמוד ערומה מול הבלנית שבודקת את גופה (שאין כל דבר שיחצוץ בינו לבין המים) ולפקח על טבילתה (שהיא כשרה). אולם נראה כי ההשפעה של פריצת גבולות הטאבו של המחזה הזה, שעלה לראשונה בשנת 2004, כמו גם השפעת סרטה של ענת צוריה, "טהורה" שעוסק בנושא המקוואות בישראל, הביאה למהפכה דרמטית גם במציאות. נשים אורתודוכסיות החלו להתקומם נגד השליטה הממסדית בחייהן ובטבילתן. קבוצות שהתאגדו למטרה זו הובילו מאבק נגד הנהלים הללו ואף עתרו לבג"ץ נגד הכפייה הדתית המתקיימת במרחב הזה ובסוף 2016 הן זכו בפסיקה ששוללת את זכותו של הממסד הדתי לכפות נורמות במסגרת טבילת נשים, אסרו על כפיית חדירה לפרטיות הן באמצעות שאילת שאלות והן בחיוב נוכחות של אשה נוספת בזמן הטבילה. מאז באופן הדרגתי הפסיקה הזו מחלחלת ומפחיתה את ההתערבות הממוסדת בחייהן של הנשים שבאות לטבול במקווה.

פרופ' חנה קהת - מייסדת "קולך" - התנועה הפמיניסטית הדתית הראשונה בישראל, מרצה וחוקרת בלימודי יהדות ומגדר.

 

 

לקדש, להעלות, להבדיל
על פעולותיו המיסטיות של המקווה

אחד המאפיינים של החיים לפי היהדות הוא מושג ההבדלה, שכולל בתוכו גם את המושג הפרדה. בשבת בערב, כאשר השבת יוצאת והשבוע החדש מתחיל, היהודים מקיימים טקס המזכיר להם את הגבולות שמקיפים כל היבט בחיים ומפרידים אותו ממשנהו. על כוס של יין, היהודי מברך את אלוקים אשר מבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לשאר העמים, בין היום השביעי לבין ששת ימי העבודה: "ותבדל ה' אלוקינו בין קדש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה". למעשה, ההגדרה המילולית של המלה "קודש" היא דבר שמופרד מן השאר למטרה ייחודית, לשם קידוש. מבחינות רבות, המקווה הוא המפתן המפריד בין הלא-קדוש לבין הקדוש, אבל הוא אף יותר מכך. במלים פשוטות, הטבילה במקווה מסמלת שינוי במעמד – ליתר דיוק, עלייה במעמד. תפקידו הייחודי נעוץ בכוח הטרנספורמציה שלו, ביכולתו לגרום למטמורפוזה, לשינוי עמוק. לאחר שנטבלו במקווה, מותר להשתמש בכלים שלפני כן לא ניתן היה להשתמש בהם. אישה, אשר החל מהופעת הווסת שלה הייתה במצב של נידות, כלומר נפרדת מבעלה, מותר לה להתאחד מחדש עם בעלה אחרי הטבילה במקווה, בקדושה המוחלטת של קירבה בנישואין. בתקופת בית המקדש, גברים או נשים שהיה אסור להם להשתתף בטקסי תפילה בשל טומאה, יכלו אחרי טבילה במקווה לשוב ולהשתתף בטקסי תפילה וזבחים וכדומה בבית המקדש. אחד המקרים הדרמטיים ביותר הוא מקרהו של מי שעבר גיור. אדם שטובל במקווה כגוי יוצא ממימיו כיהודי.


הרחם והקבר

בראשית היו מים בלבד. המים הם תרכובת מופלאה ומהווים את המקור הראשוני לקיום וגורם מביא חיים ומקיים את החיים כפי שהם מוכרים לנו. אבל היהדות מלמדת אותנו יותר מכך. שכן, בדיוק אותן תכונות – המים כמקור לאנרגיה – משתקפות גם בתחום הרוחני. למים יש הכוח לטהר, לאושש ולהביא חיים לעצמיותנו הרוחנית והמהותית ביותר. המקווה מגלמת הן את הרחם והן את הקבר – השערים לחיים שבעולם הזה ולחיים שבעולם הבא. הן כאן והן שם, האדם מופשט מכל עוצמתו וכוחו. בשניהם ישנו יסוד ההיסמכות המוחלטת, הוויתור השלם על שליטה. את הטבילה במקווה ניתן להבין כמעשה סמלי של הכחשה עצמית, כעיכוב מודע של העצמי ככוח אוטונומי. בכך, היהודי הטובל במקווה מסמן את כמיהתו להשיג אחדות עם המקור לכל החיים, לחזור לאחדותו הראשונית עם אלוקים. הטבילה מסמלת את נטישתה של צורת קיום אחת כדי לחבוק צורת קיום שגבוהה ממנה בהרבה. בהתאם לכך, הטבילה במקווה מתוארת לא רק במונחים של טיהור, של התחיות ושל התרעננות, אלא גם – ואולי בראש ובראשונה – כלידה מחדש.

מתוך המאמר "לקדש, להעלות, להבדיל על פעולותיו המיסטיות של המקווה" מאת רבקה סלונים. אתר בית חב''ד

 

תמונות מהצגה

סרטונים