קב"ן

המחזה הריאליסטי הזה, שכתב נבו זיו (בעזרת דרמטורגיה של שחר פנקס) הוא הכי ישראלי שיכול להיות ולמרבה הצער מאוד רלוונטי. המחזה עוסק באבסורד הראשוני של תרבות המקדשת מלחמה ה'טוב למות בעד ארצנו'

קב"ן היא הצגה אפקטיבית ובהירה. האמצעים האסתטיים צנועים, הבימוי ריאליסטי ומדויק וצוות השחקנים עושה עבודה טובה ומשכנעת.

נתי רביץ כטוקר מציג דמות מאוד שונה מהטייפ קאסט שלו ונוכחותו מעניינת ועדינה. דניאל סבג, כמפקד עילאי, עושה עבודה מצויינת, משכנע באמביציה שלו לחקור, לצד היותו טראומטי בעצמו. ריקי בליך, כאתי מפקדת הקב"נים, מציגה דמות אמינה שנעה באופן מעודן בין רגשותיה, לבין ניסיונה להיות אסרטיבית וקשוחה. 

יש במחזה עוצמה שמגיעה לשיא בסוף היפהפה של ההצגה, שבו מיקי פלג-רוטשטיין כאם, מבצעת מונולוג קצר על הילד שלה. פלג רוטשטיין היא שחקנית בעלת עוצמה רגשית מרטיטה, בקב"ן היא מביאה לבמה את הרגעים החזקים והמרגשים ביותר, אלא שנשארים בלב אחרי שהמסך יורד. 

עם השנים והנסיון הרב שנצבר במלחמות ישראל, פיתח הצבא פרוטוקולים מסודרים לטיפול ראשוני בלוחמים הנכנסים למצוקה נפשית בזמן לחימה. אחת ההשלכות של הפרוטוקולים הללו היא הקמת מערך של טיפול נפשי ראשוני, הבא לאבחן ולנסות להתערב כמה שיותר מהר, ואם אפשר להחזיר את הלוחם הפגוע לחבריו ביחידה. המחזה קב"ן מאת נבו זיו מתרחש ברובו במחנה של טיפול נפשי ראשוני כזה. 

את הדרמה הריאליסטית, שנכתבה בהשראת אירועים אמיתיים, ביימה דפנה זילברג בצורה דינאמית ומרוכזת על הבמה הכמעט חשופה, שמאחוריה מוקרנים מדי פעם סרטונים המשקפים את זוועות המלחמה. 

בתפקידים הראשיים בולטים יעקב זדה דניאל כפסיכולוג הנון קונפרומיסטי ותומר מכלוף כחייל הפגוע. שניהם מגישים ביצועים חריפים, משכנעים ועמוקים ביותר ובזכותם הופכת הדרמה הצבאית הקטנה האת לחוויה אנושית, מטלטלת ומטרידה, הנוגעת במציאות הפוסט טראומתית של כולנו.