מעבר לדלת

נינה היא רומנטיקנית חסרת תקנה. היא מכורה לניקיון ולקומדיות רומנטיות. אבל יש לה בעיה - היא לא יצאה מהבית כבר שלוש שנים. יום אחד קורה הגרוע מכל – בנה המרושש והחתיך של בעלת הבית, חוזר מחו"ל במפתיע ודורש להוציא את נינה. כדי לא לעזוב, נינה מוצאת עצמה גרה עם גבר זר שמבלגן לה את הבית ובעיקר את החיים. אך כשהקשר בין השניים מתהדק, נינה צריכה להחליט: האם לאחר שפתחה את הדלת היא תעז לפתוח גם את הלב?

אני נינה 
דבר המחזאי אוֹרי אוריין 

כשסגרו את התיאטרון טיפסתי על הקירות. המעבר משגרה של חזרות והצגות, ללהיות סגור בבית היה בלתי נתפס. ואז התחלתי לחשוב על האנשים שכלואים בבית לא רק בימי מגיפה, אלא כל יום. כך נולדה נינה. בחורה שלא מסוגלת לצאת מהבית, שכל דפיקה על הדלת או רעש מבחוץ הם הפחד הכי גדול שלה. בחורה שהמפלט היחיד שלה, הוא להפוך את סרט האימה הזה – לקומדיה רומנטית.

זו הצגה על ציפורים בכלוב זהב, על אנשים שמבחוץ נראה כאילו הכול מסתדר להם, אבל בפנים שום דבר לא עובד. בחור שכלוא באירוסין שכשלו, רעייה שכלואה באפרוריות של נישואין, במאי שלכוד בתהילה שלא מומשה, ואישה ששואלת את עצמה בשלהי גיל 40 האם האהבה הרומנטית שחלמה עליה כנערה תוכל יום אחד להתממש?

קצת אחרי שסיימתי לימודי משחק, ערכתי תוכניות של הצגות בתיאטרון "הבימה". לאחת ההצגות ראיינתי את הסופר רון לשם ("בופור"), ושאלתי אותו איך הוא מצליח לכתוב על מקומות שמעולם לא היה בהם. הוא ענה לי שהוא כותב במקום לחיות. כותב כדי לחוות את כל החוויות שפספס. זה המחזה הראשון שלי בתיאטרון הלאומי. מחזה שדרש ממני לפרוץ כלא קטן משלי, כדי לעזור לדמויות לפרוץ כלא קטן משלהן. ומי יודע, אולי יום אחד איזה נינה או יואל ישבו בקהל, יצפו בהצגה ויחליטו לעשות דבר אחד שמעולם לא העזו?