הגברת הראשונה

סיפורה של גולדה מאיר, ראשת הממשלה היחידה של ישראל, בצל דיוני וועדת אגרנט. מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים פורצת מחאה ציבורית נגד גולדה ודיין, המאשימה אותם בכשל המדיני שהביא למלחמה ובכשל הצבאי שגרם לאבדות כה רבות בה. גולדה הנואשת מנסה להיאבק בהאשמות האלה מול דיין שמבקש להתפטר. חנה, בתה של גולדה מנסה לתמוך באמה החולה והמותשת בעקבות המלחמה, ומגלה את ספקותיה ואת רגשי האשמה שלה. למרות זיכוייה בוועדת אגרנט מחליטה גולדה להתפטר.

נעליים גדולות מאוד להיכנס אליהן...

הבכורה של ההצגה הייתה אמורה להיות ב – 14/10 ושבוע לפני כן, ב – 7/10, השמיים נפלו וקרה הנורא מכל, בקנה מידה שלא יאמן. ונדמה היה שהתעוררנו. האופטימיים הפכו לפאסימיים, הפאסימיים גילו עד כמה הם היו אופטימיים. האנרכיסטים התגלו כפטריוטים. הממשלה התגלתה... וכאילו התעוררנו. ועדיין, זה מרגיש כאילו אנחנו הולכים מתוך שינה בחושך גדול... והמחשבה על הדמות והמחזה, כיצד הם מקבלים עוד ועוד משמעויות לחיים שלנו במקום הזה ובזמן הזה. כשקפטן התקשר להציע לי לשחק את גולדה במחזה של מוטי לרנר, מצא חן בעיני שמישהו חושב שאני יכולה לשחק ראש ממשלה, אבל עוד משהו תפס אותי חזק ועדיין אני לא לגמרי יודעת לפענח מהו. ריתקה נקודת המוצא הדוקומנטרית במחזה שמתבססת על "וועדת אגרנט". אני תמיד מרגישה שבמסמכים, יבשים כביכול, מתחבאים עולמות וחיים שלמים. נולדו אצלי סקרנות ומשיכה לאישה הזאת, גולדה, שמאוד היה נוח לא לסבול אותה וגם רצון לגנוב ממנה קצת חוצפה וביטחון עצמי. לנסות לחיות זמן מה מנקודת מבטה. התגובה הראשונה שלי הייתה: אני מה זה רחוקה מלהראות גולדה. אני לא רוצה שינסו להשמין אותי, לעבות אותי, להוסיף לי אף וכל מיני, וקפטן אמר: תהיה פאה, יהיו הנעליים וסוג הבגדים שלבשה וזהו, וזה הרגיע אותי... לזמן מה... שאני לא צריכה להתחפש. ואני מקשיבה הרבה לקול של גולדה בראיונות רדיו, מתבוננת בה בסרטונים. היה לה דיבור מאוד ייחודי משלה, עם מבטא משתנה ומבלבל, קצת אידישקייט, קצת אמריקאי, לפעמים עם רי"ש רוסית ולפעמים עברית מאד תקנית. לא מתוך רצון לחקות, אלא כניסיון לשאוב ממנו את קצב המחשבה, האוטוריטה, עוצמה לא מתאמצת, מניפולציה לפעמים, הרגישות והרגש שיש בתוך הדיבור המסוים שלה וזה בהחלט לא פשוט.

ולחזור למלחמת יום הכיפורים... פעם ראשונה שנפלו חברים שלי מהכיתה... זה לא נתפס ולא נעכל, אז וגם לא היום. נחרט בי יהודה טרכטמן שהיה איתי בכיתה, בצופים וגר לידי מעבר לחורשה. על מותו ידעתי רק כשהמלחמה הסתיימה. הרבה דברים על המלחמה הנוראה הזאת ידעתי רק ברבות השנים, ועדיין אני מרגישה שזה גדול מלהכיל. אותי תפסה המלחמה בחיפה. גרתי מול הנוף המרהיב של המפרץ. שיחקתי בתיאטרון העירוני בו העלינו הצגות משובחות, חלקן עם נגיעה פוליטית-חברתית. הייתי אישה צעירה בתקופה מאד סוערת וסבוכה. מאוהבת. אם לתאומים בני שנה וחצי וזה היה כל עולמי. במוצאי החג הספקתי לפגוש את גדליה, בעלי, אז צנחן מילואים בחרמ"ש, שהגיע מתל אביב הישר ממשחק הפוקר המסורתי של יום כיפור. אי אפשר היה לדמיין מה מצפה לנו. ליוויתי אותו להסעה שלקחה אותו היישר לרמת הגולן והייתה לנו פרידה מהסרטים. לא שמעתי ממנו כמעט שלושה שבועות. אני חושבת שהמלחמה הזו הותירה בו חותם שמעט מאד דיברנו אותו. אני משערת שהיה לכך ביטוי חזק, מבלי שזה דובר ישירות, בהצגות שביים ואני שיחקתי כמו "נפש יהודי", "פלשתינאית" ו"סטריפטיז אחרון". חפרנו לתוכן כאזרחים, אבל מה לעשות, אנחנו שחקנים שתמיד בסופו של יום, יותר מהפוליטיקה, העסיקה אותנו הדאגה האם ההצגה, או הדמות שאני מגלמת מעניינת מספיק והאם הקהל יתרגש ויאהב.

בשנים ההן לא הייתי מעורבת כמעט בהפגנות. ההרגשה הכללית הרי הייתה "שמעולם מצבנו לא היה טוב יותר", אבל באחת מהן, בירושלים - עכשיו אני נזכרת שפגשתי בה את מוטי לרנר - ביום חורף קר - אני כבר לא זוכרת בדיוק על מה הפגנו, בטח נגד הכיבוש - פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל דיבר, ומה שהוא אמר אז, אני לעולם לא אשכח. דבריו עיצבו משהו אצלי כאדם, כאזרח וגם כשחקנית: כשאדם מקבל את הדעה ש"המדינה", "האומה", "המולדת", "הביטחון" וכו' הם הערכים העליונים, ושהנאמנות ללא תנאי לערכים אלה היא חובה מוחלטת וקדושה, הוא נעשה מסוגל לבצע כל מעשה תועבה למען האינטרס המקודש הזה, ללא נקיפת מצפון. דבר זה כוחו יפה לא רק לגבי אדם במשטרים טוטליטאריים אלא לגבי כל אדם, גם לגבי האדם היהודי אם הוא נתפס להאלהה של המדינה. עכשיו בחזרות, אני מרגישה הזדמנות נדירה לנסות ולהיכנס לעורם של אלו שהנהיגו את המדינה בתקופה ההיא, ולעורה של לגולדה. אין ספק שעם כל הטעויות הנוראות, הם היו אנשים ערכיים שבראש וראשונה טובת המדינה ואזרחיה הייתה לנגד עיניהם. לגלות את העשייה המדהימה שלה בעשרות שנים קודם שנבחרה לראשות הממשלה: חוק הביטוח הלאומי שקידמה ושהבטיח גביית דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות, בניית השיכונים הראשונים לעולים החדשים שגרו עד אז במעברות ועוד ועוד... ואני מנסה לחיות בתוכי את הפרדוקס שהיא נאלצה לחיות איתו, עם האסון שההנהגה דאז הביאה עלינו ועל עצמה.

אני חושבת לא מעט, איך ממשיכים לחיות עם הידיעה שאתה נושא באחריות למותם ופציעתם של כל כך הרבה אנשים. אלו נעליים גדולות מאד לנסות ולהיכנס אליהן, אבל מרתק ומאתגר לחפור באישיות מרובת ניגודים כמוה ומנקודת המבט שלה, מבלי לשפוט אותה. ואני מודה שמאד הדליק אותי כשקראתי עליה, על אף שהמחזה לא מתעסק בזה, שניהלה חיי אהבה סוערים... ושהייתה רבת פנים, כמו שלוי אשכול, ראש הממשלה לפני כניסתה של גולדה לתפקיד, כינה אותה לפי הצורך: די מלכּה, די קלאפטע, די מכשייפע. למעלה מעשרים שנה לא עבדתי ב"הבימה", ואני פוגשת לראשונה בחדר החזרות שחקנים ויוצרים שמעולם לא עבדתי איתם ואפילו לא הכרתי, וגם כאלה שאני מכירה שנים ואוהבת. זה אחד מהקסמים בתיאטרון, שבתוך זמן די קצר, ומבלי לדבר הרבה, נוצרת לרגע סוג של חממה, משפחה ושותפות. וכשהנגיעה היא בעולמות ובאנשים שכל כך הטביעו את חותמם על הקיום שלנו כאן היום, משהו מבעבע לתוך העבודה ומשתוקק לתת לו ביטוי. קבוצת הווטסאפ של ההפקה מתמלאת יומיום בצילומים, מאמרים, סרטונים ועדויות מהתקופה ההיא שאנחנו מעלים, שמתקשרים ישירות בהווייתנו במקום אהוב ושסוע כל כך ובזמנים האלה, כשהכל סוער, כאוב ומאיים...

לאורה ריבלין, חדר החזרות, דצמבר 2023