איולף הקטן

איולף הקטן, בנם היחיד של אלפרד וריטה, הוא נכה עקב תאונה מסתורית שאירעה כשהיה תינוק. במהלך המחזה נחשפת מערכת זוגית מורכבת בין הוריו, שיחסי אהבה ושנאה משמשים בה בערבוביה. אלפרד, האב, סופר מתוסכל, מחליט להקדיש את חייו לטיפוחו של בנו הנכה, בעוד ריטה, אשתו, חשה שהבן מפריד ביניהם וחוסם את הקשר הרגשי והמיני בינה ובין בעלה. אם לא די בכך, אחותו החורגת של הבעל, מסבכת את העלילה ואנו נרמזים ליחסים קרובים, אולי קרובים מידי, בינה ובין הבעל. אישה תמהונית, המכונה אשת העכברוש, מופיעה לפתע וחודרת לתוך עולמה של המשפחה. היא מבקשת ללכוד עכברושים, אותם היא מפתה באמצעות מנגינת החליל. אולם מי שנלכד ברשתה הוא דווקא איולף הקטן שהולך שבי אחריה ומותיר את הוריו להתמודד עם התהום שנפערת ביניהם.

ראיון עם חנן שניר

 ראיין: שלמי ליברמן

בשנת 1896 כתב מבקר התיאטרון וויליאם ארצ’ר: "אני רואה באיולף הקטן את אחת מיצירות המופת של איבסן, אם לא המופתית שבהן, אבל אני מטיל ספק ביכולת האנושית לשאת את חקירת הנפש הנוראית שמתרחשת במחזה." במה לדעתך מתמקדת אותה "חקירה נפשית", ומדוע כה קשה לשאתה?

 המחזה במהותו עוסק בזוגיות במשבר, וב’חוק ההשתנות’, כהגדרת אלפרד, שכל מערכת יחסים זוגית כפופה אליו בדרך זו או אחרת. בתחילת המחזה שב אלפרד ממסע בהרים, שאליו יצא בעצת רופאו בעקבות הדיכאון שהיה שרוי בו. הוא וריטה נשואים כבר עשר שנים, ועד אז הוא לא עזב אותה אפילו ליום אחד – מצב בלתי הגיוני ואולי בלתי בריא בחיי כל זוג שהוא. ריטה, שסובלת כנראה מחוויית נטישה עמוקה אשר הפכה אותה לאישה אובססיבית ותלותית מאוד, נאלצת להישאר לבד. ליתר דיוק, וגרוע מכך – היא “"נענשת" ונשארת במחיצת איולף, בנם הנכה, שבו היא רואה מכשלה ביחסיה המורכבים עם בעלה. אלפרד יוצא למסע במטרה להתרכז בכתיבת ספרו, שנושאו הוא 'האחריות האנושית', אבל למעשה הוא מנסה להתרחק מריטה, שהתנהגותה הכפייתית חונקת אותו. במהלך המסע חווה אלפרד התגלות ומחליט לוותר לחלוטין על כתיבת ספרו, מפעל חייו, ותחתיה להקדיש עצמו לבנו. הוא מכיר ומודה בכך שהזניח את איולף עד כה, ונכותו של הילד היא העדות הסימבולית לאותה הזנחה נפשית. איבסן חוקר את סוגיית החיים מול האמנות ובוחן את השאלה הנצחית – האם יש להקריב את החיים למען האמנות, או להיפך. כאשר ריטה מגלה את כוונותיו של אלפרד, וערה לסכנה המיידית הנשקפת לה (אובדן תשומת הלב שלו), היא מסננת: "הלוואי שלא הייתי יולדת אותו". לכולנו יש משאלות אסורות, שאפילו איננו מעזים לבטא בקול רם, או שרוחשות בתוכנו ברמה בלתי מודעת, אבל פליטת הפה של ריטה מזמינה את אשת העכברים, המבשרת באופן סימבולי את מותו של איולף ואת התגשמות משאלתה המצמררת של אמו. בפועל קרה הדבר שריטה התאוותה לו ופחדה מפניו יותר מכל בעת ובעונה אחת: אלפרד מאשים אותה שרצתה במות איולף.

גם המחזה "החגיגה", האחרון שביימת, עוסק בהתעללות של הורים בילדיהם. האם אתה רואה קשר בין שני המחזות?

איולף הוא קורבן של זוג הורים, האמן ואשת האמן, שהעיסוק הנרקיסיסטי שלהם בעצמם מביא להזנחת הילד. איולף לכוד בתוך קונפליקט מר הניטש בין הוריו - אם תלותית ואב המתחפר ונעלם בעבודתו - שאיש מהם אינו טורח להעניק יחס אמיתי לילד. לא זו בלבד שנכותו של איולף נגרמת באשמתם, הרי שבאופן מטאפורי הם ממיטים עליו את אובדנו. בשונה מ"החגיגה", איולף הוא קורבן להתעללות פסיבית, אבל בשני המקרים ישנה הזנחה ברורה ובוטה של הילד. ניתן לראות את מותו של איולף גם כעונש על מערכת היחסים האסורה של אלפרד עם אסטה אחותו. שניהם היו יתומים שנאחזו זה בזה, ותיפקדו כמעין הורים חלופיים אחד לשני. היתה ביניהם אהבה ילדית; אסטה לבשה את בגדיו של אלפרד, והוא אפילו כינה אותה "איולף הקטן", אבל באהבתם התמימה היה גם יסוד של משחק פרברטי והדהוד של גילוי עריות סמוי. אלפרד נישא לריטה העשירה כדי שיוכל להמשיך ולתמוך כלכלית באסטה, ובכך לשמור אותה בקרבתו. הוא לא נמשך לריטה, ייתכן שהוא א-מיני, ובין השניים מתקיים היפוך תפקידים, כאשר ריטה במידה רבה היא ה"גבר" בבית.

איך אתה מסביר את העובדה שאל תוך הסלון הריאליסטי נכנסת דמות כמו 'אשת עכברוש', השייכת לכאורה לעולם האגדות ?

איבסן הוא אומנם מאבות המחזאות הריאליסטית ו"המחזה הבנוי היטב", אבל הוא כתב גם את "פר גינט", "כשאנו המתים מתעוררים" ומחזות נוספים המכילים יסודות סימבוליים ומטפוריים. איבסן עצמו שהתנגד לכל מיסטיפיקציה של הדמות, טען ש'אשת עכברוש' היא דמות ממשית, המבוססת על לוכדת עכברים הזכורה לו מילדותו. מבחינת הבימוי והמשחק, 'אשת עכברוש' היא דמות ככל שאר הדמויות האחרות על הבמה. הפיתוי לעצב אותה כדמות סימבולית הוא גדול, אבל ההקשר לאגדת 'החלילן מהמלין' ברור ומובן מאליו, ואין צורך להוסיף עליו. במישור הריאליסטי עוסקת אשת העכברים בהדברת מזיקים, אבל במישור המטפורי היא זו שמביאה את המוות.

בחרת לעבד את המחזה, לאחד את שתי המערכות האחרונות ולשנות את הסוף. בעוד שבמקור מגיעים ריטה ואלפרד למעין פיוס באבלם המשותף על איולף, אתה בחרת להעמיק את הקרע ביניהם .

כל הצגת תיאטרון, במיוחד כשמדובר במחזה קלאסי, חייבת לפנות אל הקהל שחי במקום ובזמן שבה היא מוצגת. כך עשיתי גם ב'אנטיגונה', כי הבנתי שאם אני רוצה שמחזה שנכתב לפני כ- 2500 שנה יהיה רלבנטי ובעל עניין לקהל עכשווי, אני חייב לעצב אותו כדי לשמור על הרעיון והמסר המרכזיים של המחזאי. אני רואה בכך נאמנות גדולה יותר למחזה מאשר שמירה מדוקדקת ונוקדנית על כל תו ופסיק. המחזה של איבסן נכתב לפני 120 שנה כמעט, אבל הוא יכול וצריך להיות על-תקופתי. אני לא חושב שהעמקתי את הקרע בין בני הזוג מעבר למה שקיים במקום. כל שעשיתי בענין זה הוא השמטת הסברים והתנצלויות הנוגעות בהתמודדות השונה של אלפרד וריטה עם האובדן. זוגות רבים אינם שורדים מקרי מוות של ילדים במשפחה ומתפרקים. קשה מאוד להכיל את האשמה, את חוסר האונים ואת הכעס, ובני הזוג נוטים להשליך את הרגשות הקשים אחד על השני. לקראת סוף המחזה דורש אלפרד מריטה למחוק את כפר העניים שלחוף הים, מפני שילדי הכפר לא עשו דבר כדי להציל את איולף כשנפל למים וטבע. זוהי למעשה צוואתו של אלפרד, שעימה מתפרצים החוצה כל האשמה והזעם שאצר עד אז בתוכו. ברגע זה מתגלה באלפרד, המחנך והפילוסוף, ה"אני אמיתי" שלו - גבר תוקפני, השבוי בקתרזיס של כעס, ושרגע של אינסטינקט עיוור מחלץ ממנו אמת חשופה. ריטה משלחת אותו לדרכו ונשארת לבדה. אומנם היא מכריזה שבמקום להרוס את הכפר העני תיחלץ לעזרתו, אבל השאלה אם אכן תעשה זאת נותרת פתוחה. יתכן שזו משאלה או פנטזיה של ריטה ובניגוד לסוף המקורי היא אינה זקוקה לאישור של אלפרד שנפרד ממנה קודם לכן. ריטה ואלפרד שאינם מסוגלים לחיות יחד עם אשמתם המשותפת, יכולים, אולי, להתפייס ולהשלים רק כשהם נפרדים מהחיים האלה, כפי שאלפרד מציע ומצטרפים לאיולף ב"עבר ההוא".

על חטא שחטאנו באי אהבה / גד קינר

מדוע ממעטים כל כך להעלות את "איולף הקטן", יצירת מופת פיוטית, עמוקה, אמינה עד כאב מן ההיבט הפסיכולוגי? אולי דווקא משום כך, אולי דווקא משום שהיא כל כך מודרנית ונוגעת בקצות העצבים החשופים של מחשבותינו הכמוסות ביותר, עד כאב. המחזה, שנכתב על ידי איבסן בן ה - 66 בשנת 1894 , ונמנה עם מחזותיו המאוחרים הסמליים והמיסטיים - "האשה מן הים", "אלוף הבונים", "ג’והן גבריאל בורקמן" ו"כשאנו המתים מתעוררים" - אינו עוסק כמחזותיו החברתיים של הגאון הנורווגי  - "עמודי החברה", "בית בובות", "רוחות", "אויב העם" בחשיפת מניעים חיצוניים, אל-אישיים, חברתיים ותקופתיים לפעילות הדמויות, אלא במניעים המודחקים שבנפש, בכמיהות הבלתי מודעות, העל-זמניות והעל-מקומיות, אלה שהינן "טאבו", סודות עלומים ואסורים שאין לדבר עליהם, אבל מי מאיתנו לא חווה אותם בדרך זו אחרת? סודות המתגלמים בדרמת נפש זו בדמות אנוכיותה של התשוקה המינית הבלתי מרוסנת של ריטה אלמרס לבעלה, המובילה לטרגדיה, ואנוכיות הנצלנות ביחס שלו אליה, המבוסס על הצורך בתמיכה כלכלית שתסייע לו לכתוב את ספרו על, למרבה האירוניה, "האחריות האנושית"...; שנאה לילד הנכה, האשמה החיה העומדת בדרכם של ריטה ואלמרס ומולידה משאלות מחרידות, או כדברי קרל יונג "מחשבות מואנשות", הקורמות עור וגידים ומגשימות את המשאלות; רגשות האשם של הורים שנענשו על שחטאו בחטא של אי האהבה, רצח האהבה - החטא הכבד ביותר בלקסיקון של מחזות איבסן המאוחר - חטא המחולל בדידות, שכול וטירוף; וסוד משיכתו האסורה של אלפרד ל"אחותו" אסטה, איולף הקטן המקורי, הגובלת בגילוי עריות.

בעירוב מודרניסטי של ריאליזם וסוריאליזם, מציאות אובייקטיבית ומציאות סובייקטיבית של עולם הנפש, משתמש איבסן בקישורים גלויים ומרומזים לזיכרון הקולקטיבי של הצופים - לארכיטיפים תרבותיים ולאגדות אימים גותיות כמו המעשייה של החלילן מהמלין, סיפור טורנדוט, הנסיכה הקטלנית, או מוטיבים ימיביניימיים על פגישות של חשבון נפש גורלי עם המוות - על מנת לערב אותנו במסע הנפש המייסר של הגיבורים. ותוך שימוש בסמלים פרוידיאניים מובהקים כמעמקי הפיורד לציון מעמקי היצר והתת-מודע, בהם שוכן הרוע שבתוכנו, מגולל איבסן את סיפורם של שני אבות טיפוס של האדם המודרני: סיפור האימפוטנטים הרגשיים שאינם מסוגלים לאהבה ודנים את עצמם למלנכוליה ושיגעון, אך גם סיפורו של "סולל הדרכים", כמו בורגהיים, האדם ה"סלף מייד", הבונה והיוצר את העתיד במו ידיו, האדם הזקוק לזולת, לאהבה, לשמחה.