שחקן מפתח

מופע מולטימדיה מרתק המשלב הקלטות וצילומים נדירים בו לוקח אותנו השחקן שלמה בר שביט אל מאחורי הקלעים של הנס התיאטרוני של הבימה. בשנת היובלות המשותפים ושישים שנה למדינה, מעלה תיאטרון הבימה מופע מיוחד בו מספר בר-שביט את סיפור חייו השזור בסיפורי התיאטרון.

בר-שביט הגיע להבימה בשנת 1946 וראה בתיאטרון בית ובשחקנים בני משפחה. המייסדים כינו אותו "הילד של הבימה". בדרכו הציורית מלאת ההומור מספר הוא את עלילות הראשונים ודור הממשיכים ומדביק אותנו בלהט היצירה התיאטרלית הראשונית.

הכי ישראלי שאני מכיר

את שלמה בר שביט אני מכיר מאז היותי ילד. אהבתי לראות אותו על הבמה. הוא הפחיד אותי עד מוות ב"ממלא מקום", הצחיק אותי עד דמעות ב"צוואתו של כלב" והשאיר אותי פעור פה ב"ארכיטקט והקיסר". תמיד היה אחר, חריף וחסר פשרות. ואכן כזה הוא בר שביט. לאחר כמה חודשי עבודה משותפים אני מרשה לעצמי לומר-גם אמיץ. אמיץ כדי להכניס אותנו אל תוך עולמו הפנימי. לקחת אותנו ביד ולחזור איתנו בזמן לעולם שכבר איננו עוד, למסע החיים הכל-כך ייחודי שלו. מסע בארץ ישראל ההולכת ומתהווה על נופיה וערכיה לצד סיפורו המופלא של תיאטרון הבימה. מסע של יצירה ויצרים, שהחל ברחובותיה הקפואים של מוסקבה עד לשד' תרס"ט בתל אביב. זהו נוף ילדותו, בגרותו ובחרותו של שלוימל'ה. בין שני עולמות אלה משייט בר שביט בסיפוריו. בפני כל מספר סיפורים עומדת הדילמה איזה סיפור לספר. סיפור טוב או סיפור אמיתי. הערב אנו פורשים בפניכם מקצת מסיפוריו האמיתיים והטובים של שלמה בר שביט. מה לא אמרו על שלוימל'ה - איזה שחקן ענק הוא. בעיני הוא השחקן הכי ישראלי שאני מכיר. חצוף, ישיר, עוקצני, נדיב, שורשי, רומנטי. צעיר נצחי. אין ספק - שחקן מפתח.

משה בקר

"אם רוצים להיות שחקן מה צריכים לעשות?"

מאז שהייתי ילד, במשמר הנגב אמרתי שאני רוצה להיות שחקן, ואמרתי "הבימה" ולא ידעתי מה אני אומר. עם סיום הלימודים במשמר העמק היינו צריכים ללכת להכשרה בצורה מאורגנת לקיבוץ בית זרע. היה חופש, ונסעתי בתל אביב באוטובוס 5 לתחנה המרכזית, לנסוע לפתח תקווה. היה חם, חמסין, 11 בבוקר, צפוף. האוטובוס נעצר בתחנה בשמריהו לוין. הסבא הגדול שלי נגע לי בכתף ואמר לי "שלוימל'ה תרד". הסבא הגדול ששומר עלי 80 שנה. אני יודע שאתם מחייכים. אז ירדתי בתחנה. התחלתי ללכת לכיוון התחנה המרכזית הישנה. פתאום ראיתי בית גדול והבנתי שזה בית "הבימה". הכרתי אותו מהתמונות. כשניגשתי לכניסת השחקנים עמדו שם שני אנשים. אחד מהם שאל אותי: "ילד, אתה מחפש מישהו? אפשר לעזור לך?" אח"כ התברר שזהו גרשון חנוך, מנהל בית הספר הדרמטי. לידו עמד פינקל. אז חשבתי לעצמי, אם אני כאן, אולי אשאל שאלה על אפשרות ללמוד משחק, ובשנה הבאה אני אבוא. אז שאלתי - אם רוצים להיות שחקן מה צריכים לעשות? אמר גרשון חנוך, תעלה לקומה השלישית למשרד, תמלא שאלון עם תמונה, תביא שלוש לירות ותכין שני קטעים ליום שישי הבא, לבחינות. קטע רציני, קטע מצחיק. ניפגש ביום שישי.

מתוך המחזה

שלמה בר שביט נולד ב -  1928 בירושלים. כילד למד במוסדות ובמקומות שונים ואת לימודי התיכון השלים במוסד החינוכי הנודע בקיבוץ משמר העמק. ב 1946- בהיותו בן שבע עשרה וחצי, פנה לבית הספר הדרמטי של "הבימה" וקשר את גורלו עם התיאטרון. במלחמת העצמאות שירת בפלמ"ח - בלהקת "הצ'יזבטרון", אם הלהקות הצבאיות. בראשית 1949 חזר ל"הבימה" מאז גילם כ -  200 תפקידים במחזות קלאסיים ומודרניים, יהודיים וישראליים מקוריים. ב -  1958-60  היה חבר בהנהלת "הבימה" וב 1976-78- שימש כמנהל האמנותי של התיאטרון. בר שביט הופיע גם במחזות זמר ובהפקות של תיאטרונים שונים לרבות בית ליסין, הקאמרי ובאר שבע. כתב וביים עשרות הצגות ילדים, השתתף בתכניות רבות בטלוויזיה וברדיו והופיע כמרצה ומתראיין על אמנות התיאטרון וחיי השחקן, בארץ ובעולם. יצא במשלחות שונות לכנסים שונים של ארגון התיאטרון הבינלאומי (ITI) בפעילותו הציבורית והעירונית שימש בדירקטוריון קרן רבינוביץ' לתרבות, כיו"ר ועד ההורים בבית הספר לאמנויות, חבר בוועדה לחלוקת פרסים של העירייה ובוועדת הפרויקטים של אגף התרבות העירוני. כן פעל במליאת רשות השידור ובוועד הארצי של השחקנים בהסתדרות.

זכה בפרסים ובמלגות. ביום העצמאות תשמ"ז (1987) - "שנת האמנויות" - הדליק בהר הרצל את משואת התיאטרון. בשנת 2000 הוענק לו פרס התיאטרון על מפעל חיים. פרסם שני ספרים: "כל האולם במה" והאוטוביוגרפיה "הנשמה התשיעית". הסרט "יתום עם הורים"על חייו צולם לטלוויזיה. הטלוויזיה החינוכית הקדישה לו את אחד מפרקי הסדרה "הבימה - מערכה שנייה", שעסקה בדור השני של שחקני התיאטרון הלאומי.