צדיקים אנחנו
- הצגה מספר: 185
- הצגת בכורה: 02/05/1962
- מספר הצגות שהועלו: 18
יוצרים
- מאת: זיגפריד לנץ
- תרגום: יוסף א. רוזן
- בימוי: אמו מוסקוביץ'
- תפאורה ותלבושות: גרד ריכטר
שחקנים
- עתונאי': ארי קוטאי
- מדפיס: חיים אמיתי
- בנקאי: שמואל (מולה) רודנסקי
- אכר: שמואל סגל
- מהנדס: יהודה אפרוני
- נהג: אליעזר יונג
- סטודנט: שלמה בר שביט
- ברון: ישראל בקר
- רופא: אבנר חזקיהו
- צעיר: אהרון אלמוג
- שומר: יצחק פייגנבלום (פלג)
- מיור: צבי שטולפר
- קפטן: ניסים שמעוני
- זקיף: יהושע אלירז
על ההצגה
כל המילים לא יוכלו להביע את האימה וכל מחזה תקצר ידו מלהעלות את הזוועה שמקפלת בתוכה מלחמת העולם השניה...האם אפשר שלא לזעוק? הרי מישהו היה אשם, מישהו עשה את המעשה ומישהו הסית אותו לבצעו ולהנות מתוצאותיו. מישהו הרי רצח.
ביום שבו הסתיימה מלחמת העולם השניה, נעשו כמה נסיונות להעלות על הבמה את נושא האשמה. רוב המחזות ניסו לחמוק מהשאלה האיומה מי אשם ומי אחראי להפיכת העולם לגהינום? הרי הם כולם היו אנשים פשוטים, רגילים : בנקאי, נהג, איכר, מלונאי, רופא ומהנדס - בעלי משפחות ואבות לילדים. לכמה מהם אפילו נדמה היה כי הם באמת חפים מפשע. האומנם היו חפים מפשע?
תשובתו של המחזאי חד משמעית : לא רק שאינם חפים מפשע, אשמתם שרירה וקיימת.
אמו מוסקוביץ'
תמונות מהצגה
ביקורות
"יש להודות בפה מלא כי זאת אחת ההצגות המגובשות שהועלו לאחרונה על במת 'הבימה' ובעונה זו בוודאי. בראש ובראשונה זוהי מלאכה מגובשת של בימוי. הבמאי אמו מושקוביץ שהוא פנים חדשות לנו, העניק להצגה מקצב חד ואווירה רוטטת כשכל משפט שנאמר בה היה פרי של עיתוי מעולה. השחקן שהתעלה הפעם מעל לכולם היה ישראל בקר, הברון המחוכם בכל רמ"ח אבריו, דמות מעוררת כבוד בפיקחותה ובפיכחונה.
עניין רב היה בדמותו של אהרון אלמוג כצעיר המתנקש. טובים היו שלמה בר-שביט כסטודנט הרציני ואליעזר יונג כנהג חם המזג. דמות עממית מעוררת אהדה וחמלה גם יחד, הגיש לנו חיים אמיתי. ראויה הצגה זו שיבקרוה ויראוה וראויה לכך 'הבימה'.
"'צדיקים אנחנו' עומד לאמיתו של דבר בסימן הכפירה : אין חפים מפשע בעולם מסוכסך זה שלנו, טוען מחבר המחזה גרמני צעיר בשם זיגפריד לנץ. אשמת המנוצחים שווה לאשמת המנצחים, הרשעים לצדיקים, שומרי החוק למפריו. המחבר סבור ורוצה להוכיח לנו שמה שקרה לעמו הלא כל כך באכי-בטהובני, לא היה יוצא דופן. זוהי ראיה חד צדדית של אדם המבקש לשחרר את עמו מההאשמה החד פעמית והחד אימתית.
השחקנים אם כי הפגינו משחק יפה, לא יצרו תפקידים הנחרטים בזכרון. איש איש כאבנר חזקיהו, שלמה בר-שביט, יהודה אפרוני ושמואל סגל בצעו את התפקידים חסרי העניין שניתנו להם ביכולת רבה, בווירטואוזיות ובנאמנות.