אי הבנה

"הדים של טרגדיה עתיקה נשמעים במחזה כמעט זעיר זה. הלשון בה מדברים "הגיבורים" - שהם קורבנותיו של הגורל ושל חוסר הקומוניקציה - היא פיוטית, פשוטה ואנושית. תפיסתו של הבמאי אשר שיווה סגנון מאופק קצב "אנדנטה" ותפאורה חמורה היא תפיסה נכונה. וכזה היה גם המשחק.

רובינא - מגיבה באנקת הלם מרשימה כאשר נחשף מלוא זוועתו של רצח בנה. בוכמן שיחק בפשטות עשירת גוונים, גם באפרוריותם. ציפורה פלד הייתה ברורה בטירופה הרצחני של מרתה. יעל יעקב הפליגה משהו בחופזה ובהדגשת יתר סנטימנטאלית, אך סיימה בטון הנכון. ישראל רובינצ'יק היה מלא הבעה מסתורית. תרגומה של מרים ברנשטיין-כהן היה ברור ותואם את אופיו של המקור.

"אכן הייתה זו אי הבנה. בעיקר בשל בחירת המחזה שיומרותיו פסבדו-פילוסופיות ואמצעיו בנאליים-מלודרמטיים. הבמאי לא חולל שום נס. הוא לא הצליח להפוך את המחזה הרע לתיאטרון טוב. גם שחקניו שיחקו כל אחד בדרכו את הדמות המסויימת של הסיפור בלי לתת את עולם הסמלים שמחוץ לריאליזם הכמעט ז'ורנליסטי של המחזה. הם ניסו לשחק אופי, וזאת כאשר המחזה דורש לתת נוסף לאופי גם מהות אנושית כללית. הנתונה בתוך עולם של חטא, אי הבנה, ייאוש וכיסופים.