הו, הו, יוליה

  • הצגה מספר: 290
  • הצגת בכורה: 29/12/1973
  • מספר הצגות שהועלו: 156
הו, הו, יוליה

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

 "המחזה הו, הו, יוליה" הוא המשכו העליז של הדרמה "רומאו ויוליה" מאת ויליאם שקספיר.  

הקומדיה מבוססת על ההנחה, שיוליה התעוררה מקברה בעוד מועד, כדי למנוע מרומאו לשים קץ לחייו, ולא עוד אלא שני הצעירים התחתנו כדת וכדין, ומאז הם מנהלים חיי נישואים בלתי נסבלים זה שלושים שנה.   היחסים המתוחים בין רומאו התמהוני והזללן לבין יוליה המיובשת מגיעים לסף הגירושים, ובני הזוג המזדקנים שופכים את מרירות ליבם לפני שתי דמויות ידועות מתוך המחזה המקורי : האומנת הדברנית בת ה - 90 של יוליה והכומר הנואף לורנצו. הופעתה הפתאומית של רוח ויליאם שקספיר בביתם מעמיקה את המשבר בין בני הזוג, מאחר שהמחזאי הבריטי אינו מסתיר את זעמו על שרומאו ויוליה העזו להמרות את פיו ולהישאר בחיים, בניגוד ל"סוף האידאלי" שחיבר בשבילם בשעתו. בנוסף הוא גם מתאהב בלוקרציה, בתם ההיפית של הזוג השונאת את הוריה שנאת מוות.  

שקספיר המתוסכל מנסה להחזיר את הסוף הטראגי גם למחזה של קישון והוא כמעט מצליח להניע את רומאו ויוליה להרעיל איש את רעותו, באותו סם שנשאר מהדרמה האוריגינלית.   הקומדיה מתרחשת בראשית המאה ה - 17 בעיר ורונה, עם תלבושות ותפאורות של התקופה, כששלושת השחקנים בהצגה ממלאים מספר תפקידים בהתאם לחוקי  הבמה האליזבטנית.    

תמונות מהצגה

ביקורות

"מן המהתלה המשופצת של קישון מתברר כי רומיאו ויוליה לא מתו כפי שכתוב אצל שקספיר, כי אם נשארו בחיים ולא זו בלבד אלא גם נישאו כחוק זו לזה 'ומאז הם מנהלים חיי נישואין בלתי נסבלים זה שלושים שנה'. קישון הפך את הטרגדיה הבלתי גמורה לפארודיה על חיי זוג אשר בו איש אינו סובל את רעהו וטינה הדדית זו מוצאת ביטויה גם בשנאת בתם לוקרציה והיא מוכנה לברוח מן הבית עם הגבר הראשון שיופיע בביתה. ואיכן מזומן לה גבר שאינו אלא שקספיר עצמו המלא חימה וזעם על שרומיאו ויוליה "המרו" את פיו ונשארו בחיים".

למרות היותו בארבעים שנה קשיש ממנה, מתאהב שקספיר בלוקרציה ועושה מאמצים כדי שרומיאו ויוליה יתקנו את הטקסט שלו הלכה למעשה וירעילו זה את זו. אך רצונו של קישון חזק מזה של שקספיר והוא נותן סיום אחר רצוי לו באמצעות סאטירה על חיי הזוגות "הוותיקים" הנשואים זמן רב מדי למעלה מכח סבלו של הבעל וסבלה של האשה. סך הכל השתעשע הקהל ב'הו הו יוליה' שבעתיים יותר מבכל הקומדיות הטפלות שהוצגו על במותינו מתוך כוונה להעלות את "המוראל של העורף". וגם לא מעט הודות למשחקם של שוש שני, אריק לביא ויהודה אפרוני ויתר מעצבי ההצגה.

ד"ר חיים גמזו. "הארץ".18.04.1974