אדי קינג

  • הצגה מספר: 300
  • הצגת בכורה: 10/05/1975
  • מספר הצגות שהועלו: 37
אדי קינג

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

גנגסטרים, מהגרים, מסכות, עניים  

המחזה הזה מציג מחדש סיפור ישן. סיפור ישן זה הוצג בפעם הראשונה על-פני שחקנים לובשי מסכות. שחקני ימינו - כמין ראי של אנשי ימינו - מציגים ללא מסכות, משחקים בפנים גלויות. ואם-כי מחליפים הם בגדים, יותר ויותר מטשטש הקו המבדיל בין אישיות השחקן והדמות שהוא מציג.  

ודאי, הסרטים שגנבו ללבות מרגע הופעתם - השפיעו - אך הטשטוש הזה, בעיקרו, משקף את זמננו, את אנשי זמננו, אותנו, הממולאים כל-כך בהפכים, וכך אף סגנון ההצגה מחספס, מלא הפכים.  
לכן, שלא כמו בסיפור הישן, אין במחזה הזה אלים אלא "אלים". לא מלכים אלא "מלכים" ומעל אלה, בתוך אלה, מהדהדות ציפורים רחוקות מטושטשות, ספק איווי שבלב, ספק הרגשת חטא. ופה ושם - כמעט לא נראית מרחפת עוד ציפור שבני-ימינו, בחיוך, קוראים לה - גורל.  

לדמויות במחזה קוראים גנגסטרים, אנשי "העולם התחתון" ואומנם עוסקים האנשים האלה ברצח, זנות, הימורים. עם זאת, טוב שהצופה יראה גם כמדובר במהגרים אשר לאחר שנים הרבה בארץ חדשה עדיין מתהפכת בקרבם ארץ ישנה. כך יוכל הצופה לראות איך, בסוף המחזה, הופך "המלך" אדי קינג לאיש אדי קינג, איש עני, עיוור, כמעט כמו בסיפור הישן, אדיפוס המלך.  

נסים אלוני

תמונות מהצגה

ביקורות

"בשעה שמשורר כותב שיר חדש אין לו צורך להמציא שמש חדשה, אילנות חדשים ואפילו לא מילים חדשות. הוא נוטל מן היש, אף אם היש הזה משומש לכאורה 'יד שניה', שחוק ממגע של דורות לאין ספור. די שהוא נוסך בכל זה את הבל פיו והרי לנו יצירה חדשה בעוצמת החוויה שבה. כך נוהג ניסים אלוני, המשורר הסוריאליסטי של המחזאות העברית בת זמננו, בשעה שהוא מעלה לפנינו את 'אדי קינג', נוסח מודרני של האגדה והטראגדיה היוונית על 'אדיפוס המלך'.

כשם שסגנון כתיבתו הוא ייחודי, כך גם אורח עבודתו - בכתיבת מחזהו ובבימויו - הוא אישי ומיוחד במינו. הוא כותב את מחזהו בשעה שהשחקנים עומדים מולו. אפשר לומר שהוא 'תופר' אותו עליהם, התוצאה היא מבורכת. המילים היוצאות מפי השחקנים יוצאות לא מגרונם בלבד, אלא מתוך תוכם, מתוך זהותם ויישותם. לדבר הזה נודעת חשיבות לאין ערוך במחזה מסוג זה, מחזה של משורר בעיקרו : כי מה חשוב יותר בשיר מאשר מילים, מילים, מילים...

יוסי בנאי בתפקיד אדי קינג הוא עמוד התווך של העלילה שכל הסתעפויותיה רובצות על כתפיו. המילים מדרדרות מפיו בלי הרף במקצב 'סטאקטו', הולמות בכל הפטישים. רפאל קלצ'קין ושמואל סגל גילמו להפליא את זוג הנוודים, דמויות פטאטיות, של מי שהיו, שלעת זיקנה מנסים להתעלות מאשפתות ולהתערב שוב בזרם החיים. ישראל בקר עיצב בעוצמה מרשימה את דמותו של האסטרולוג מהטלוויזה.

חנה רובינא בדמות דונה כריסטינה גילמה בהוד ובהדר ובזעם את רוח העבר, את כוחה של ההמשכיות, את חוקיות החטא ועונשו, שאף אם יתמהמה בו יבוא. שלמה ויתקין בנה תפאורה שהיא מרהיבה בלי להיות עמוסה. פולדי שצמן כתב את המוזיקה שמנגינותיה נושאות בחובן הדר ולעג עצמי גם יחד. נסים אלוני כדרכו הוא גם הבמאי של מחזהו ועשה בתחום זה עבודה ללא רבב. אכן, טוב לראות שוב על במתנו הצגת שירה וזיקוקין, ניסים אלונית.

נחמן בן עמי. 'מעריב' 1.6.1975