מי תהום

"מי תהום של הלל מיטלפונקט הוא פיסת מציאות שאינה מוכרת לרובנו, של אנשים החיים על תלולית חול, על גבול ביצה. אלה אנשים החיים חיים עלובים ואין להם סיכוי להיחלץ מצורת הקיום שלהם, בעצם אינם רוצים להיחלץ ממנה. זה אינו מחזה נעים ואינו מחזה שלם. אין בו עלילה במובן הרגיל של המילה - כלומר סיפור שבסופו נקשרים החוטים ומתירים את הסבך. אבל גם בחיים לא כל החוטים נקשרים. זה מחזה משכנע מאוד.

אינני מכיר שכונה כזאת, אבל יצאתי מההצגה בהרגשה שהיא אמנם קיימת. היא הייתה קיימת במשך ההצגה על הבמה. על כך אחראי כמובן גם הבמאי עמרי ניצן, שהעמיד הצגה ישראלית מאוד, חיה ונושמת בישראל של 1977. ההצגה נוגעת בדברים, מראה אותם, ומשאירה את הסקת המסקנות לקהל. להישג של הערב שותפים גם השחקנים שלכל אחד מהם מגיעים שבחים על עיצוב הדמויות האמינות והכואבות האלה.

אינני יודע אם 'מי תהום' הוא מחזה שיעמוד לנצח, או אפילו למשך עשרים שנה. אבל אני יודע שכיום בישראל של 1977 זאת הייתה חוויה תיאטרלית - כואבת, מרגשת, חשובה. בקיצור : כל מה שתיאטרון אמיתי צריך להיות.

"המחזה עוסק בשיפולי ושולי החברה הישראלית, באנשים החיים, מפשעים קטנים, מזנות ומגניבות. נכנסים ויוצאים מבתי הסוהר עם נסיונות פה ושם להתרומם מהביצה המצחינה בה הם נתונים - נסיונות המסתיימים פחות או יותר בכשלון. עמרי ניצן מביים הוויה זו בהתבססו על הקצב הפנימי, השרירותי שלה. אנשים נעים באיטיות רדומה, ללא מטרה, או סתם רובצים תחתיהם. גם המיניות שבהצגה יש לה אופי אלים, כביכול אין היא אלא אחת מצורות האלימות, השימוש במונחים מיניים נועד תמיד לפגוע ולהעליב.

ברוב המקרים הצליח ניצן לסגנן בצורה מעולה את עבודת השחקנים. תפקיד מצויין יוצר כאן עזרא דגן בתור מלחך הפינכה הנאלח המלווה כל שליט, עכבר אדם המוכן תמיד להתעלל בחלשים ולהחניף לחזקים. נסים עזיקרי כאלברט יוצר דמות מעולה בהשתחררו לחלוטין מהמניירות של בדחן ובגבשו טיפוס אפל של 'סנדק'. שמעון כהן עושה תפקיד מוצלח בתור המפגר שאול. יונה אליאן בתפקיד המגובש היטב של מונה הזונה, מוכיחה יכולת משחק אמיתית ורבקה אברבוך, עושה תפקיד מעולה כמרים הצולעת.

רפאל קלצ'קין בהופעתו הקצרה מהווה אוטומטית את מרכז הבמה, אפילו כשאינו אומר כמעט מילה ובקושי מניד אבר. רפי תבור עשוה עבודה טובה בתפקיד הערבי דאוד. התפאורה של איתן לוי אפקטיבית מאוד.