הלוויה חורפית

"אמיתותיו של לוין הן הטחת אמת מרה בפני הצופים בו - למשל, האמת הבלתי נעימה שהחתונה מנצחת בכל זאת את ההלוויה והבן האבל אף מתפתה לבוא לחתונה. אמת אחרת היא העובדה שבעולם של לוין הנשמה אינה אלא כמות גדולה של גזים עם ריח רע והפתעה מרנינה בעולמו העגום היא העובדה שאת המוות אפשר למרות הכל, לזרוק בבעיטה החוצה - אמת צפוייה בעצם בהתחשב בעובדה שהחתונה מצליחה לדחות את ההלוויה.

הבעיה העיקרית בעוכריו של לוין המחזאי והבמאי היא גיבוש האמיתות הקטנות והגדולות יחד עם העלילה הדרמטית לכדי יצירה אחת. [...] ובעיה נוספת היא שמוש באמצעי הצחקה שמוכרים כבר כ"ליצנציה לוויניקה". אמצעים אלה מצחיקים מאוד בסלון הכלות, כמו במקומות אחרים בהצגה. הבעיה היא שלא כל מה שמותר ללוין נחוץ לו. הכוונה היא לכל אותן וויניאטות לוויניות קטנות שהן בלתי חשובות, אך בכמות גדולה מידי הן מסיחות את הדעת מן העיקר.

מבחינת משחק יש בהחלט מה לראות ב'הלוויה חורפית'. שלמה בר-שביט כמחותנת ציצקיבה הוא תאווה לעיניים והוא מצליח להיות גרוטסקי מבלי להיות וולגארי. אברהם רונאי וליא קניג, מצחיקים ומשכנעים בתפקיד ההורים היהודיים הרוצים לחתן את בתם. גדעון זינגר בתפקיד מלאך המוות, מרשים בהופעתו ובהתנשאותו,מעל העלילה. הוא משווה ל'הלוויה חורפית' איזה טון של סוריאליזם פיוטי.

לוין הוא מחזאי ובמאי שכבש לעצמו מקום, סגנון והכרה. דווקא לכן אפשר לדרוש ממנו משמעת עצמית וניקיון אמנותי. ב'הלוויה חורפית' כאילו נפרץ הסכר ויצאו הרבה דברים יפים אך לא מבוקרים והרבה דברים יפים פחות.

"הלוויה חורפית" היא דוגמה לנסיון למתוח רעיון אל מעבר לגבולו הטבעי. שכן הרעיון מספיק למערכה אחת , לא למחזה באורך מלא. דומה שכאן ביקש לוין להגדיר את עמדתו גם לגבי המוות הישראלי אחרי שסיכם את הערכים הישראליים, עולם העסקים הישראליים, האהבה הישראלית וחיי הנישואין הישראליים. אבל רעיון כזה ניתן לפיתוח עד למחזה שלם כאשר יש בו דמויות שהן יותר מאשר מריונטות.

הצרה היא שכאן יש אוסף של דמויות לוויניות מוכרות ממחזות אחרים שבתהליך ההעברה למחזה זה נתאבנו והפכו לבובות. לוין מסדרן בתבניות חדשות, קובע להן קו עלילה, מותח את הקפיץ שבגבן ומשלחן לפזז על הבמה לקול המוסיקה העגמומית-סתמית של פולדי שצמן. אגב כך, הן משחקות מצויין, עם המצאות קומיות נהדרות : שלמה בר שביט מצחיק עד דמעות בתפקיד המחותנת מצד החתן, מפני שלוין הבמאי, במקרה זה, עולה בהרבה על המחזאי. התפאורה של משה שטרנפלד יפהפיה.

דומני שמכל המשתתפים הייתה רק דמות אחת שלא הכרתיה קודם, ישראל בקר בתפקיד הפרופסור המשוגע המוזמן להלוויה וגדעון זינגר בתפקיד מלאך המוות הוא חדש - אולם אין זאת דמות מוצלחת כל כך חרף נוכחותו הקומית המרשימה של מר זינגר. אם התכוון לווין להרגיז, אכן הצליח. כבר הופיעו מכתבים למערכת ומאמרים המתריעים על כך שבשנות השישים ל'הבימה' מציגים מחזה מזעזע ופסול כזה.

המעניין הוא שבדרך כלל אותם יפי נפש המזדעזעים ממילים גסות על הבימה, הם דווקא אלה האוהבים לשפוך קיטונות של בוז על "יפי הנפש" המוחים נגד מעשי עוול ואכזריות הנעשים באמתלה של "טובת המדינה". אלה אינם מזעזעים אותם.