הפרדס

  • הצגה מספר: 379
  • הצגת בכורה: 23/11/1985
  • מספר הצגות שהועלו: 134
הפרדס

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

זהו מחזה על  מנשה צירקין שהתאלמן מאשתו, איתה חי כ-40 שנה וללא ילדים, והוא גר בבית אחד עם אחיו הבכור הבטלן והתמהוני.   הבית מוקף כולו בפרדס אותו מעבד מנשה. את הבית פוקדת גם האחות הצעירה צביה, המלאה בתכניות לגבי הבית, הפרדס והאחים. היא מחפשת שידוך מתאים למנשה האלמן , אשה שתטפל יפה בבית ובאחים, ואת הפרדס היא חומדת לבנותיה.   גם האח הבכור בועז חומד את הפרדס לעצמו, אך כל תכניותיהם משתבשות כשלמושבה מגיעה אידה, עולה חדשה מרוסיה ומורה מזדקנת לבלט, המוקסמת ומתאהבת בפרדס ובבעליו מנשה.   האלמן מתאהב אף הוא, לראשונה בחייו, אך עם האהבה מתעוררים גם הספקות, החשדות והפחד מפניה, ומנשה נותר ללא הפרדס וללא אהבה.   זהו מחזה על נס שלא מתרחש, על אהבה גדולה ועל עוד פרדס שהולך בדרך כל הארץ.

תמונות מהצגה

ביקורות

"שנים רבות לא ראינו בתיאטרון הלאומי שלנו קוורטט כזה של ביצועים שחקניים מבריקים כפי שהגישו לקהל שלמה בר-שביט, מישה אשרוב, טובה פרדו ויותר מכולם מרים זוהר, שהיה בה כל העירוב המוזר של תמימות ורגשנות, ואהבה אמיתית לאמנות ההולכת עם ביצוע עלוב של תלמידות. בלי ספק יש לזקוף את עיצוב ארבעת התפקידים האלה גם לזכותו של הבמאי אהרון אלמוג.

אלי סיני בנה בית ריאליסטי וישן והלביש את הדמויות בשלל בגדים כל כך סרי טעם עד שהם נעשים יפים, סמרטוטים, כפי שאפשר למצוא רק במושבת זנוחות מוקפות פרדסים. הצגה מהנה, מחזה לא יומרני ועל כן דווקא מעמיק ואנושי מאוד. וארבעה שחקנים שנכנסו לפרדס - ויצאו ממנו בשלום.

גיורא מנור. "על המשמר". 31.01.85

"מערכת הקריקטורות האנושיות (קריקטורה לא כמילת גנאי, אלא כתיאור מאפייני דמות שקוויה מודגשים בחריפות) העדינות של בר-יוסף מדגישה את הסמלים הסובבים את האנשים. שוב ושוב נאמר שהפרדס והבלט הם יותר ממה שהם והסיפור האנושי מועמס משמעויות וכמעט מכריע אותו. יחד עם זאת יש במחזה שרטוטי דמויות שכל אחת מהן היא סיפור ושורות וקטעי דיאלוג משעשעים ביותר, אם כי נדמה שמדובר בארבעה סיפורים נפרדים ולא במערכת השוזרת את ארבעתם.

מרים זוהר - שבעיני זה הערב שלה - מצאה בתפקיד המורה לבלט את המזיגה הנכונה, המשעשעת והמרתקת בין העיצוב החיצוני והתוכן הפנימי של הדמות. סצינות הריקוד עוצבו היטב ע"י תמר בן-עמי ומחול הפרדס בראשית המערכה השניה הוא בהחלט פנינה משעשעת.

מיכאל הנדלזלץ. "הארץ". 31.1.1986