ליל העשרים

"הצגת 'ליל העשרים' היא מיתוס קטן בחיי התיאטרון הישראלי המודרני. כשהועלה לראשונה ב - 1976 בתיאטרון חיפה, הייתה זו התמודדות אמיצה, ראשונה, של מחזאי ישראלי עם המציאות שנוצרה כאן ושורשיה, וההפקה עצמה, בבימויה של נולה צ'ילטון עם שחקנים צעירים ונלהבים, יצרה חוויה תיאטרונית חזקה. סובול כותב על קבוצת צעירים, בני העליה השלישית, שעומדים לפני עליה להתיישבות, שכוללת גם התכתשות עם ערבים תושבי הארץ ועושים את חשבון נפשם המגלה שמאחורי האידאולוגיה הציונית ישנה גם פסיכולוגיה אישית סבוכה.

הבמאית אופירה הניג לא נבהלה מן המיתוס התיאטרוני שבידיה והצליחה עם להקה צעירה ליצור הצגה משכנעת ומרגשת, גם אם יש בה כמה נפילות מתח. אם המחזה מטיל ספק בנחיצותה של הקבוצה, הרי ההצגה מוכיחה את כוחה של להקה תיאטרונית טובה. כמעט לכל אחד מן השחקנים יש בהצגה זו רגע של חסד :

סנדרה שונוולד, בתפקיד מרים, בת עשירים סקסית וחסרת מעצורים, גילי בן אוזיליו, בתפקיד בת הטובים מבאדן, שמחפשת את האמת בהתפשטות ומקרינה כאב פנימי, אמירה פולן, בתפקיד הבתולה המיובשת, בביצוע שהוא אולי המסוגנן ביותר, אך לא חורג מן הסגנון, גיל פרנק בתפקיד אפרים, המאמין במיתוס הציוני ויגאל שדה בתפקיד עקיבא החש את הספקות - ושניהם יוצרים תפקידים 'גבריים' החסרים על הבמה העברית, ודרור קרן בתפקיד נפתלי המסתתר מאחורי מסכת השוטה.

"יש הרבה אנושיות חמה ובלתי אמצעית בהצגה והבמאית הוליכה ביד בוטחת את שחקניה כשבחבורה מצטיינים, דרור קרן בתפקיד נפתלי, המגוחך והפגיע, איציק ויינגרטן בתפקיד משה, המנהיג הבלתי מוכתר והבלתי נסבל של הקבוצה ואמירה פולן כנחמה, דמות נשית מפוחדת שעתידה להיות פעם לשון הרע של הקיבוץ, כי זה קיבוץ במצב עוברי או היולי.

כעת, שבעים שנה אחרי לילה ללא שינה התנועה הקיבוצית החליפה חוששני את החיתולים בתכריכים. אבל המחזה עומד בזכות עצמו ודומני שמבחינת עושר השפה, הדמויים ובניין הדמויות, זהו המגובש שבכל מחזותיו המבריקים של סובול.