חברון

"חברון' הוא אירוע יוצא דופן בתיאטרון הישראלי. ולא רק בשל שיתוף הפעולה בין שני התיאטרונים הגדולים בהעלאת מחזה של מחזאי כמעט בלתי מוכר. זהו נסיון ראשון מסוגו למצוא שפה פיוטית שבה ניתן לדבר על המציאות המדממת של הסכסוך ישראלי-פלסטיני מנקודת מבט יותר מיתית. המחזה של תמיר גרינברג מתכתב עם המחזות המיתיים של חנוך לוין. גם הבימוי של עודד קוטלר מזכיר במשהו את השפה התיאטרונית היותר עצורה ומנוכרת של הצגות לוין המאוחרות.

רוב הביצועים המרשימים בתחום המשחק הם בצד הערבי. במיוחד ראויים לציון מכרם חורי, ראידה אדון, יוסף סוויד, קלרה חורי והישאם סולימאן. מבין היהודים אפשר לציין את אפרת אביב ויגאל שדה וכן את אלון דהן בתפקיד יותר קומי של חייל במחסום. גם אם זה אינו מחזה מושלם, זהו בהחלט מחזה חשוב ואחת ההצגות היותר מרשימות שהועלו כאן בשנים האחרונות.

"ההישג הגדול של גרינברג הוא יכולתו לתרגם מתחים לשפה גבוהה ומלוטשת. אבל יש יופי בלתי רגיל, כמעט מטלטל במקצב השקול, ההופך אפילו קלישאות נבובות לשירה מזוקקת. האתגר האמיתי הוא להדגים ששירה יפהפיה, נחבאת גם בהבלחות הבנאליות ביותר של בירוקרטית הכיבוש.

סוד ההצלחה טמון גם בצוות השחקנים שנעזר בהדרכת הטקסט של אסי אשד המיומנת. הליהוק מהדהד לא פעם את שיתוף הפעולה הקודם של 'הבימה' ו'הקאמרי', במיוחד כשיגאל שדה מתעמת עם עידו רוזנברג בסצינה המזכירה את הופעתם המשותפת כאב ובנו ב'אנטיגונה'. אבל 'חברון' היא סיפור אחר כמובן : הן ההימור האומנותי והן הסערה הפוליטית הופכים את שיתוף הפעולה הזה לראוי, אם לא הכרחי.