משוגעת

משוגעת דרמה מרתקת מחזה ישראלי חדש סיפורן של ארבע מאושפזות צעירות במחלקה סגורה. במבט קומי דרמטי הופכת המחלקה לסוג של מרפסת המשקיפה מלמעלה על הקרקס האנושי של החברה המודרנית, על חיי הנפש של אלו שמוגדרים חולים ואלו שמוגדרים בריאים. ההצגה משוגעת היא תוצאה של עבודת סדנה במהלכה נכתב המחזה במשותף עם צוות השחקנים והשחקניות. תהליך היצירה וכתיבת המחזה נעשה באותה שיטה ודרך עבודה שבה עיצבה המחזאית/בימאית את הצגותיה  "פלונטר", "המדריך לחיים הטובים" ואחרות.  

השחקנים כותבים:

כשהייתי ילדה, היתה לנו בשכונה אישה ערביה משוגעת. יום אחד היא הסתובבה בחצר סביב הפרימוס שלה ושרפה את עצמה למוות. הייתי בת חמש והמראה של האישה בגלבייה השחורה עולה בלהבות הפחיד אותי. השנים שעברו מאז לא המיסו את הפחד. להיפך, הוא נשאר כאן, שריר וקיים. הפחד מיכולתו של השיגעון לטרוף את הנפש ואת הידיעה. כי הגבול בין שפיות לשיגעון יכול לעיתים להיות מאוד שברירי.

ארנה רוטברג

 כאשר התבקשתי לחפש את עצמי בין ארבע החולות ולבדוק מהי המחלה אותה אגלם בהצגה, מצאתי עצמי כמי שיכולה לשחק כל דמות החולה בכל אחת מבין עשרות מחלות הנפש הקיימות. בכל אחת מהן אני נמצאת וכל אחת שוכנת בי. בכל הפרעה, כפייתיות, דיכאון או סיבוך מצאתי לי פינה קטנה וברורה שהיא רק שלי. אני מוצאת שכולנו חולים במידה כזו או אחרת לפרקי זמן מוגדרים ובמינונים שונים. רובנו אכן מצליחים להתמודד ולסגל את נפשנו לג’ונגל התובעני של החיים, אולם חלקינו לא עומדים בקצב המסחרר, במיוחד במציאות המטורפת והמסובכת שלנו כאן בארץ. זה מחכה לנו מעבר לפינה, מחכה לרגע הנכון להתפרץ. הישמרו.

מיקי פלג-רוטשטיין

בינינו לבין עצמנו, לפני שהיה חדר חזרות, משכורת ותאריך יציאה להצגה, היתה חברוּת ארוכת-שנים, חברוּת שידעה צחוק, בכי, ריב, שיגעון, תמיכה ואהבה. הרבה אהבה. ועכשיו, עם הרבה אומץ, או שמא יהיו כאלה שיחשבו - טמטום, אנחנו עולים לבמה. מביאים נתחי חיים מדממים, אישיים, פנטסטיים, הישר מבית היוצר של הנפש המסתורית, הסבוכה, המפותלת והכל-כך לא ברורה הזו. וזה לא דומה לשום דבר אחר שעשינו. אסנת פישמן קיבלתי זכות נדירה לעלות על האומגה שמטיסה אותי לנבכי המוח האנושי, הפראי והקטלני, שם הכל מותר ואפשרי, מהול בבלבול ופחד. נפש שזועקת רחוק מהמציאות ולפעמים כל-כך קרוב.

רינת מטטוב

כיוון שלצערי ההוֹרוּת נתפשת בעיני מבחינה רגשית בעיקר כמערבולת של דאגה, חרדה ורגשות אשמה, השתתפותי בהצגה "משוגעת" מאפשרת לי לרדת צעד אחד לתוך השאול האישי שלי ולעלות, כך אני מקווה, קצת יותר מזוכך ומפויס.

מיכאל כורש

ההצגה "משוגעת" היא בשבילי שיעור ביצירה ובכוחה של קבוצה לברוא עולם אותנטי, מצחיק ומרגש.

תומר בן-דוד

לחיות בגיהינום נצחי
סובלים מהפרעות אישיות כותבים:

"לחיות עם הפרעת אישיות גבולית זה לא פחות מאשר כמו להיות בגיהינום נצחי. כאב, כעס, בלבול, אני לעולם לא יודע כיצד ארגיש מרגע אחד לאחר. כואב בגלל שפגעתי באנשים שאני אוהב. מרגיש שלא מבינים אותי. מנתח הכל. שום דבר לא מעניק לי עונג. פעם בהרבה זמן אני מרגיש "מאושר מדי" ואז נהייה חרד בגלל זה. ואז אני לוקח תרופות על דעת עצמי ביחד עם אלכוהול. אחר כך אני פוגע בעצמי גופנית. ואז אני מרגיש אשם בגלל זה. בושה. רוצה למות אבל לא מסוגל להרוג את עצמי כי אני ארגיש יותר מדי אשמה בגלל אלו שייפגעו מזה, ואז אני מרגיש כעס על זה, ואז אני חותך את עצמי או לוקח מנת יתר כדי לסלק את כל הרגשות הללו.

"מתח", בבית החל להיות מתח, נכנסתי שוב לדיכאון קשה, הייתי בוכה הרבה, ישנה המון וממעטת ללכת לעבודה. ראיתי עד כמה קשה להורים שלי לראות אותי סובלת ובשל כך החלטתי לעזוב את הבית, לחפש מסגרת אחרת בתקווה שאמצא משהו טוב ואולי באמת אצליח להשתקם ולהחלים. החלו מריבות בבית על מסגרות, מה יתאים ומה לא. לא מצאתי אף לא מסגרת אחת מתאימה שתהיה מוכנה לקבל אותי ולעזור לי עם הבעיה לי, עם האובדנות. לאנשים אובדניים אין מסגרות."

"זאת היתה תקופה נוראית, פשוט נוראית. אף אחד לא יכול לתאר את זה לעצמו... את חוסר השליטה, איבוד הדעת, המחשבות על המוות שבאות והולכות. פשוט מתתי. מנטלית וגם פיזית. לא יכולתי לנשום בכלל. החנק אחז בי. להישאר לבד בבית? הפחיד אותי. להתקלח לבד? הפחיד אותי. הכל היה כל-כך קיצוני וממש היסטרי."

הקטעים האישיים מובאים מתוך אתר "סהר" ואתר "קולות"