ורסאצ'ה, שם זמני

במסגרת פסטיבל פרימיניירה - בכורות בתיאטרון הלאומי     

מיקי, סגן ראש ארגון פשע שהפך לעד מדינה, מוצא בדירת המסתור שלו את טומי, בת זוגו, אותה עזב בפתאומיות וללא הסבר. הוא בדרכו להפוך למישהו אחר, שם חדש, שפה חדשה, מקום. היא רוצה בחזרה את מה שהיה, את מי שהוא היה.  היא באה להחזיר אותו. הוא לא יכול לחזור. בין השניים מתפתח עימות במרכזו ניצבות שאלות של זהות ושייכות: האם האדם יכול להשאיר מאחוריו חיים שלמים ולברוא את עצמו מחדש? האם אנחנו יכולים להתעורר בוקר אחד ולשכוח מי היינו? להיות, לחלוטין, מישהו אחר?    

 להיות עד מדינה/ מיכל אהרוני  

לקום בבוקר ולהיות, לחלוטין, מישהו אחר. שם חדש, שפה, ביוגרפיה, זהות. להשאיר מאחור את כל מה שהיית, משפחה, חברים, זכרונות. לנסוע עם מזוודה ריקה. יש בזה משהו רומנטי. אבל השאלה היא, האם זה בכלל אפשרי. כי מי אנחנו אם לא סך כל חלקינו, שמיכת טלאים של עבר, נקודות, נקודות שאם נחבר בקו, לפי הסדר, נקבל תמונה שלמה? מי אנחנו בלי שום דבר ממה שהיה? זאת נקודת המוצא של המחזה "ורסאצ'ה שם זמני". שאלת הזהות, השייכות, השלי. לפני כשלוש שנים נסעתי לארה"ב, בעלי קיבל מלגת מחקר ומצאתי את עצמי בפרוור מרילנדי שלא היה לו דבר וחצי דבר עם המקום בו חייתי כל חיי. לפתע כל מה שידעתי, כל מה שעמד לזכותי, כל מה שהייתי, הכל היה כלא היה ונאלצתי לאמץ מנהגים ושפה וניואנסים לא לי, לחקות התנהגויות, להידחק לחליפות שלא נתפרו למידותי. התהליך הזה, של חיפוש באלאנס בין מי שאני לבין מי שאני צריכה להיות, הוא תהליך מתיש, כואב, לעיתים משעשע.
לי מותר לטעות, מקסימום מישהו ייפגע או ייעלב. אבל מה על מי שאסור לו לטעות אף פעם? מה על מי שאם מה שהיה ייחשף ויופיע, יציץ מבעד לזהות החדשה, לא יתאפק ויפרוץ החוצה? מיקי, הדמות הגברית במחזה, הוא עד מדינה, אסור לו לעשות טעויות. ברגע שהוא יעיד כנגד שותפיו לארגון הפשע הוא, בעצם, כורת גט כריתות בינו לבין עברו. חציית הקווים ושיתוף הפעולה עם השלטונות כנגד מי שחייו היו קשורים בחייהם היא לא סתם, עוד משהו: זהו רגע מכונן, החלטה, אמירה, התפשטות, לידה מחדש בכסות אחרת. להחלטה הזאת יש השפעה לא רק עליך אלא גם על סביבתך.
במחזה מי שמשלמת את מחיר החלטתו של מיקי היא טומי, בת זוגו. חמש שנים הם חיו יחד, זהותו הפכה חלק מזהותה. לאבד אותו פירושו לאבד חלק מעצמה, הוא רוצה לשכוח, היא חייבת לגרום לו לזכור. התהליך הזה, של שני אנשים שהאחד מוחק קבצים והשני משחזר אותם, מרתק אותי ככותבת. גם שאלת הזהות, תחושת השייכות, הרצון לשמר את מה שהיה אל מול הרצון להשתחרר, להיעלם. כל אלו חברו להם יחד כשכתבתי.

אני רוצה להודות לארז רותם, לשעבר כתב המשטרה של ערוץ 2, על עזרתו הגדולה בשלב התחקיר. תודה גם ל י', שהיה מאבטח בתוכנית להגנת עדים וחלק איתי את חוויותיו מאותה תקופה. תודה גדולה לנגה אשכנזי, דרמטורגית התיאטרון, על הערותיה החכמות והמדוייקות. למשה קפטן, המנהל האמנותי, שהאמין במחזה עוד מהדראפט הראשון והעניק לי הזדמנות להיות חלק מהתיאטרון הלאומי, זה לא מובן מאליו. ותודה אין קץ לאלון טיראן, במאי ההצגה, ולשחקנים מיקי פלג רוטשטיין וגיל פרנק, שהשהייה אתם בחדר החזרות היתה שיעור מאלף בתיאטרון ואהבה.