שלוש אחיות

  • הצגה מספר: 706
  • הצגת בכורה: 06/04/2017
  • מספר הצגות שהועלו: 48 (לא כולל הצגות בתיאטרון הקאמרי)
הועלה גם בשנים:
שלוש אחיות

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

תיאטרון "הבימה" בשיתוף תיאטרון"הקאמרי"

 

שלוש אחיות ואח אחד

המחזה זכה למספר רב של פרשנויות, כיון שראו בו קומדיה וטרגדיה כאחד ועדות כואבת לכמיהה הנצחית לאהבה, ליופי, למשמעות; הוא נתפס גם ככתב אישום על משוגותיה של הבורגנות הזחוחה, האפטית והנבובה. בגירסה העכשווית, שלוש האחיות ואחיהן כבר אינם כה צעירים. הם מתגוררים בעיירה פרובינציאלית וחולמים זה חמישים שנה להגיע למוסקבה, העיר הגדולה, גן העדן של ילדותם, שם הם מקווים להתגשמות כל חלומותיהם ומאווייהם. כמו כל המחזות הגדולים של צ'כוב גם "שלוש אחיות" עוסק, בעיקרו של דבר, במשמעות הקיום. מהי מהות האושר? איך עלינו לחיות את חיינו? למה אנחנו סובלים? קומדיה עצובה על החמצה, על כמיהה, על  בדידות, על אכזבה, על חלוף הזמן ועל אהבה לא ממומשת.       

 


"עוד מעט נדע למה סבלנו, למה חיינו... אם רק היינו יודעות"
ראיון עם חנן שניר


למה בחרת לעבד את המחזה?

חשוב לי שהמחזה, בעיקר כשמדובר במחזה קלאסי, יהיה נגיש לקהל במקום ובזמן שבו אנו מציגים אותו. חשוב גם שיתאים לצוות השחקנים והיוצרים של ההצגה. במקרה של "שלוש אחיות", שכידוע נכתב עבור שלוש בחורות צעירות בשנות העשרים לחייהן, עניין אותי לדעת מה היה קורה אילו המחזה היה מתרחש כחמישים שנה מאוחר יותר, כששלוש האחיות ואחיהן כבר מבוגרים יותר. האם עדיין היתה בליבם הכמיהה הזאת לחזור למוסקבה? האם השאלות הקיומיות של טעם החיים, של הסבל האנושי, של חיי השעמום וחוסר התכלית בפרובינציה, היו עדיין מעסיקות אותם? בנוסף לכך, היתה פה הזדמנות, אולי חד- פעמית, לעבוד עם טובי השחקנים הותיקים משני התיאטרונים הגדולים בארץ, איפה עוד היתה ניתנת לי הזדמנות ללהק אחיות כאלה וצוות כזה של בכירי התיאטרון הישראלי, בהצגה אחת? כמובן שליהוק כזה מאפשר מבט "חדש" על המחזה, אירוני יותר, אולי עצוב יותר, אך גם משעשע יותר.    בכל עיבוד חדש יש סיכון, מפני שהוא לא נוסה מעולם. כנראה שאני זקוק לסיכון הזה, לפחד מכשלון. הפחד הזה הוא שמפעיל בי את היצירתיות, שבשבילי היא כנראה לא יותר מיצר הישרדות.        

הנושא של אהבה ותשוקה, שהוא כל כך משמעותי למחזה, איך הוא תופס לגבי הדמויות המבוגרות?

זה הנושא הקשה, המסובך והרגיש ביותר בגירסה הזאת. הוא מעלה שאלות פילוסופיות ופסיכולוגיות מענינות: האם גם אנשים מבוגרים מתאהבים? האם באהבה מאוחרת קיימת אותה עוצמה, אותה תשוקה, אותה קנאה, אותם מכאובים של אנשים צעירים? האם אנשים בבתי אבות לא מתאהבים? לא יוצרים קשרים חדשים? תשובתי החד משמעית היא, כן, בהחלט! ידוע שאנשים מבוגרים מקיימים יחסי מין עד גיל מאוחר מאד. בימינו, כשתוחלת החיים ממושכת יותר מאשר בתקופתו של צ'כוב, ושעור הגירושים מגיע ל-50%, נוצרות מערכות יחסים חדשות, שמתחילות בגיל חמישים ואפילו שישים, והחיים מקבלים פרספקטיבה חדשה.  

האם אתה מוצא הקבלה בין הפרובינציה של צ'כוב לבין מה שקרוי אצלינו פריפריה?

בימינו מתרחש ויכוח חשוב וערני לגבי היחס והפער בין המרכז לפריפריה. הדיון הזה הוא מהותי מאין כמוהו, אז וגם היום. עלינו לזכור שמאז ומעולם המרכזים החברתיים והתרבותיים היו בערי הבירה. אנשים תמיד שאפו להגיע למרכז, בין אם הם אמנים, מדענים, אנשי רוח ופוליטיקאים. כך זה היה תמיד. זהו כמעט חוק טבע ושום הכוונה פוליטית, כזו או אחרת, לא יכולה לשנות את הכמיהה למרכז.  רבי נחמן מברסלב אמר שככל שאדם מפותח יותר הוא שואף להגיע למקום רחוק יותר וגבוה יותר... ציירים במאות הקודמות נמשכו לפריז, אנשי תיאטרון נמשכו ללונדון, אנשי מדע, פסיכולוגים ופילוסופים נמשכו לוינה או לברלין. בכל התפוצות התפללו היהודים "לשנה הבאה בירושלים".

האם מישהו שחי בפרובינציה – ברוסיה, בליטא, במרוקו, באיראן, או בתימן  -  באמת האמין שדבר כזה הוא בר ביצוע? הרי בניו ובני בניו נולדו בגלות ועדיין היתה אותה כמיהה לירושלים כמרכז דתי ותרבותי. לא בכדי כונתה וילנה במאה ה-18 ירושלים ד'ליטא.

אנחנו מכירים ישראלים רבים שחיים שנים רבות בניו יורק או בלוס אנג'לס, אבל הם "כבר חוזרים, המזוודות ממש ארוזות". מוסקבה של שלוש האחיות אינה רק מקום פיסי, זהו דימוי, או משאלה שאינה יכולה להתגשם במציאות, זהו גן העדן האבוד של זכרונות הילדות של מה שהיה ולא יהיה עוד. האחיות האלה מתקיימות בין העבר המפואר כביכול, שנעלם ואיננו, לבין העתיד המדומיין שאינו בר-השגה. ההווה כמעט ואינו קיים, הן לא פועלות בהווה, הן לא יוזמות שינוי, אין להן שום אמביציות, בפועל, הן רק מעבירות את הזמן. הדמות היחידה שפועלת בהווה, מתפתחת ומקדמת את המטרות שלה היא נטשה, אשתו של האח, שנולדה וחיה בפרובינציה, שיש בה חוכמת רחוב, שבכוחה להשיג את כל מאווייה. שלוש האחיות  וגם אחיהן חסרים כישורי חיים בסיסייים, הם גדלו בבועה חברתית תרבותית, מוגנים על ידי אביהם הגנרל והמסגרת הצבאית שהקיפה אותם, ואין להם הכלים להתמודד עם נטשה. לכן הם מרימים ידיים ונכנעים לכל הגחמות של האשה שיודעת מה היא רוצה ופועלת בלי לאות להגשים את מטרותיה.    

למוסיקה יש נוכחות משמעותית בהצגה שלכם, האם יש לכך סימוכין במחזה?

צ'כוב מזכיר בתחילת המחזה במונולוג של אולגה את התזמורת שניגנה "אז, כמו היום",  בזמן שהובילו את אביהן הגנרל לקבורה. בסיום, במונולוג האחרון שלה היא אומרת: "שומעות את המוסיקה? כל כך שמחה, עוד מעט נדע למה סבלנו, למה חיינו, אם רק היינו יודעות". בשבילי התזמורת הזאת, הצבאית, היא פס הקול של ההצגה וגם בהשאלה, של חייהן של שלוש האחיות. צ'כוב ייחס חשיבות גדולה למעורבות הצבא בחייהן של האחיות. האחיות, שאינן פעילות בחיי המעשה, מרפדות את עצמן באנשי צבא שהם "אינטליגנטים יותר ותרבותיים יותר". ההתפלספות, הצחוק המוסיקה והריקודים הם הדרך היחידה להתגבר על "השעמום הנורא שבו אנו חיים". זו גם הדרך להתכחש לסבל, ליאוש ולחוסר התקווה. בשבילי המוסיקה אולי מזכירה לנו את טביעתה של הטיטאניק - התזמורת ניגנה כשהספינה טבעה.  

למה בחרתם למקם את המחזה דווקא בשנות החמישים של המאה הקודמת?

קודם כל רציתי להימנע מהרומנטיות והנוסטלגיה של תחילת המאה הקודמת. התאורה היתה אז תאורת נרות, אנשים נסעו במרכבות וכולי. רציתי שההצגה תהיה מודרנית יותר, קרובה יותר, אבל לא מודרנית מדי. תחת השלטון הסובייטי העבודה היתה ערך עליון. "בני אדם צריכים לעבוד, זאת המטרה היחידה, זאת משמעות החיים..." וטוזנבאך, שגדל במשפחת אצולה ולא עבד יום אחד מימיו, מחליט, ברוח הגישה הסובייטית, לקדש את העבודה, לעזוב את הצבא ולעבור לעבוד בבית חרושת ללבנים.  

"שלוש אחיות" לא הוגדר על ידי צ'כוב כקומדיה כמו "גן הדובדבנים" למשל... אין ספק שצ'כוב התכוון לכך שההצגה תהיה קומית לא פחות מ"גן הדובדבנים". הוא כעס על סטניסלבסקי שהתייחס אל ההצגה כאל טרגדיה ואמר שהתכוון לכתוב וודביל. קשה לי לומר שהמחזה הוא אכן וודביל או פארסה במובן המקובל של המילה, אבל חשוב שהמעטפת שלו תהיה קומית, בעיקר באופן שאנחנו מתבוננים בסיטואציות הצ'כוביות ובדרך שאנו צוחקים עם ועל החולשות האנושיות של הדמויות. האלמנט הקומי מאפשר לצופה כמו גם לדמויות עצמן, הרחקה מסויימת וזוית ראייה אירונית. בדרך זו קל יותר לקהל לקבל את הכאב והסבל של הדמויות, כשהן מרופדות בהומור וקלילות. בעיני הדבר דומה לסירופ מתוק שאנחנו שותים כדי לטשטש את המרירות של התרופה עצמה, שהיא בעצם העיקר.   

ראיינה רבקה משולח

תמונות מהצגה

ביקורות

"הצגה זו, בשיתוף הבימה והקאמרי, היא הצגה נפלאה, מעוררת השראה, מחיית נפש, מצחיקה ומעוררת מחשבה.זהו צ'כוב העליז, הסמבוליסטי והמקומי ביותר, שבו חזיתי. ודווקא המקומיות שלו, היא שממחישה בדייקנות רבה את התפיסות והדגמים שהנחיל צ'כוב לספרות, לתאטרון ולתרבות האנושית בכלל והישראלית בפרט. שניר בחר למקם את המחזה בשנות החמישים של רוסיה הסובייטית. אריסטוקרטיה הנתונה בתהליכי התנוונות ועלייתו של דור שני לצמיתים משוחררים.

מפתח מרכזי חשוב הוא המוזיקה של יוסי בן נון. הוא בחר להשתמש בכלי נשיפה המזוהים ככלים של הקומדיה ולצקת לצינורותיהם מוזיקה מספרת הטרגדיה. התפאורה שעצבה פולינה אדמוב מתגלה כקלילה, גמישה ביכולת שלה לתמוך במצבים הדרמטיים ולנווט את המחזה בין הזמנים. כך גם התאורה שעיצב מאיר אלון.

שלמה וישינסקי קורע מצחוק ופליאה ומוכיח שוב את גדולתו הווירטואוזית בדמויות המספקות אתנחתא קומית. דבורה קידר בלתי נשכחת בתפקיד המשרתת אנפיסה, אלי גורנשטיין מפיק את השארם המצודד של ורשינין באותה קלילות שבה הוא מנגן על הצ'לו וכובש את ליבן של האחיות. עזרא דגן בתפקיד צ'יבוטיקין, מציג, באחד התפקידים המורכבים אימפוטנציה חסרת אונים, צביעות ואכזריות. יגאל שדה הוא טוזנבאך מרגש ומפתיע.

סוליוני, בביצועו האלגנטי של עודד לאופולד הוא מפחיד, אלים ומאיים. רמי ברוך מגלם את אנדרי, ילד הפלא המבטיח, שכשל ומעביר ללא מאמץ את השינויים שעוברת הדמות. ליא קניג בתפקיד אולגה היא חמה, אוהבת, דואגת לכולם.המונולוגים שלה קורנים אופטימיות ועיניה הגדולות לוכדות את ההשתאות ואת חוסר האונים נוכח המציאות המכוערת וחסרת הרחמים. יבגנייה דודינה, משחקת את אירינה כאילו הייתה דיבוק שנכנס בה.

אלמגור משחקת את מאשה בדייקנות רבה ובחסכנות סמבוליסטית. כניסתה האחרונה ומבטה החי-מת באהובה הנוטש, חרכו את הקהל. מאיה מעוז, משחקת את נטאשה, גיסתן של האחיות וביצועה הוא שלם ומטיל אימה. צ'כוב,לא רצה שיתרגמו אותו לשפות אחרות מכיוון שחשש שהלוקאליות הרוסית לא תובן. אחד המפתחות החשובים להצלחת ההצגה המועלת עכשיו הוא התרגום והעיבוד של חנן שניר, שמצליח לגרום לכל הדמויות לדבר בשפה ישראלית פשוטה, קולחת וישירה.

איתן בלום, "הארץ". 27.4.2017