1984

עיבוד חדש ועכשווי ליצירתו הדיסטופית (תיאור מציאות אנושית שבה שולטים יסודות חברתיים שליליים) של ג'ורג' אורוול, שהפכה בימים אלה רלוונטית מתמיד. ב-8/06/1946, פרסם ג'ורג' אורוול את הרומן המכונן שלו, שעוסק בחברה עתידנית השבויה במבטו הבוחן בכל רגע של האח הגדול.

החזון הספרותי של "1984" היה עולם השרוי במלחמה בלתי פוסקת, מעכב ממשלתי צמוד בכל מקום ובכל עת ושטיפת מוח מתמדת של האוכלוסייה. בעידן של הדליפות מ"ויקיליקס" והגילויים של אדוארד סנודן, היצירה :1984" חזרה לעורר עניין ולהיות מקור השראה. לאחרונה הודיעה חברת "אמזון" כי בעקבות "אפקט טראמפ" הפך הספר למוביל ברשימת רבי המכר שלה.    

להתחיל מהסוף על העיבוד האנגלי של הספר   אין זה מספיק שווינסטון סמיט יודע, בסתר ליבו, שהעולם בו הוא חי הוא מפלצתי ושהוא מתעב אותו.  עליו להעלות את מחשבותיו על הנייר ולפרוק את מחשבות הפשע שלו.  אך למי הוא כותב את הדברים?מהרגע שהוא מעביר את מחשבותיו האסורות אלל הנייר, הוא מרגיש שמחוות ההתנגדות האינדיבידואליסטית שלו, הגישוש הבודד אחר מידה של שפיות, הוא חסר תועלת. הוא לא יודע, אך מילותיו שורדות, בדרך זו או אחרת.  אורוול אומר זאת במפורש. "1984" לא מתרחש  ממש ב"זמן אמת" שבו וינסטון חווה את הדברים, לידת המרד שלו, ששיאה בהרס הבלתי נמנע שלו - זה במקביל גם זמן נזכר. כפי שדאנקן מקמילן ורוברט אייק מבחינים בחדות, ברגע שאתה תופש את החשיבות של הנספח שבסוף הספר, עליך לראות את כל הספר באור שונה. זה אינו איזה איבר חד פעמי, זה חלק בלתי נפרד ממנו למרות שעקרונות הדיבור החדש מייצרים רק 4000 מילים ויש לו ברק אקדמי משהו, צחיח וחיצוני, הוא מסדר באופן מכריע את הפעולה מחדש.  במובן מסוים, הוא מבטל באחת ומהווה הוכחה-עתידית לאספקט ה"נבואי" של הסיפור על ידי דחיפתו לעבר והפיכתו בכך לדוקומנט היסטורי. נקודת התצפית של וינסטון היא 1984, פחות או יותר, בעוד שהערות הסופר יכולות להיכתב בכל נקודה עד או מעבר ל-2050, הרגע שבו הדיבור הישן דוכא ע"י הדיבור החדש.  הנספח מניב תשוקות על שליטה טוטליטארית של המדינה בשפה  - וע"י מחשבה מורחבת. הוא גם מעניק פריחה אחרונה להומור קודר.  מעל לכל, ההישג המרכזי שלו הוא הפחתת יכולת הקורא להיות בטוח לגבי הנרטיבאחד ממעבדי הספר, רוברט אייק,: "אני חושב שהנספח הוא החוליה החשובה ביותר.  אני חושב שמבחינה מבנית הוא הדבר שמגדיר את השלם...אני לא מבין כיצד ניתן לעבד את הרומן הזה אם לא נוגעים בנספח. אני לא מבין מה המשמעות.

זהו ספר על חוסר אמינות...ואורוול הכניס משהו לסוף הספר שאנשים רבים, באופן מצחיק ואירוני, לא טרחו לקרוא.  אחד הדברים המרכזיים שהרומן עוסק בו, הוא הסטטוס של טקסט ומה המשמעות של טקסט- והאם לטקסט יכולה להיות סמכות אחרי שכבר התעסקו אתו. איך אפשר לבטוח במילים שיעבירו אינפורמציה. מי מעביר לנו את הסיפור של ווינסטון, ולמה? מהרגע שאתה קורא את המשפט, "יום אפריל צח וצונן", אתה קורא את הספר עם מישהו אחר, משום שאדם זה רשם הערות שוליים וכתב לך נספח, כך שיש לנו קורא אחר בחוויית הקריאה שלך בכל הזמנים". האם זה נשמע מסובך מדי? הדאגה לגבי היכן עומד הספר ביחס לנספח מגבשת למעשה את  ההערכה שלנו לגבי התחכום שלו. הגישה של אייק ומקמילן – אשר מביאה את אקט הקריאה למרכז במה, כך שהסיפור זורם החוצה, צפוי, מגיב ונחקק –מהווה תגמול תיאטרלי לדומחשבה, מצב של פרשנות סותרת.  אנחנו מבולבלים כמו הגיבור, ע"י הפעולה דמויית-החלום על הבמה. כמו שאייק מציע:   "זה יכול היה להיות העתיד שווינסטון מדמיין כשהוא מתחיל לכתוב את היומן שלו.  זה יכול להיות אנחנו שחושבים על אורוול.  או שזה יכול היה להיות האנשים שכתבו את הנספח... כשהסתכלו אחורה לטקסט העיקרי של הרומן של אורוול או היומן של וינסטון". ומוסיף המעבד השני, דאנקן מקמילן:  "אני חושב שהדבר המרכזי היה:  כיצד למצוא צורה תיאטרונית עבור הצורה הספרותית למה שאורוול עושה?... כיצד משיגים דו-מחשבה, איך מעבירים את הטענה האינטלקטואלית, וגם האם אנחנו יכולים לקחת אתנו נער בן 15 שאף פעם לא קרא את הספר בעוד אנו משביעים את רצונו של הצופה המשכיל שקרא את הספר 100 פעמים? ואחרי שראית את ההצגה ואתה חוזר לספר, האם הכל עוד שם...?  אני חושב שסיימנו בכך שהיינו נאמנים לספר באופן בלתי רגיל." דומיניק קאוונדיש, מבקר של הדיילי טלגרף, עורך ה-  theatrevoice.com, וחבר באגודת אורוול, בשיחה עם יוצרי העיבוד והבימאים של ההפקה האנגלית   המציאות נמצאת בתוך הגולגולת/ עירד רובינשטיין  בשנה האחרונה, לקראת עליית ההפקה, הסתובבתי עם עותק ישן של "1984" שהתגלגל לידי אי שם בשנות ה-2000, כשהייתי חייל. הספר עבר בצוות מיד ליד, נקרא בשקי שינה, לאורם של פנסי ראש בלילות קרים, על חשבון שעות שינה מועטות. חבורת אנשים שעוברים בצבא תהליך שמנתק אותם מבחירה, הגיון, אינדיבידואליות, ומכניס בהם צייתנות עיוורת ושבלוניות, קוראים בזה אחר זה, ספר שכל מהותו היא חשיבה עצמאית כנגד משטר ודיכוי.

כמה גלגולים עבר האדם מהתאגדות משותפת לצורך צייד חיה גדולה, ועד ליצירת ההתאגדות הגדולה הקרויה מדינה ונגזרותיה- איגודי הצבא, המשטר, הבורסה. האיגוד שומר על האדם מפני איתני הטבע, חיות רעות, רעב ושבטי אויב, אך הצד השני של המטבע הוא מחיקה מלאה של הפרטים הקטנים המרכיבים את אותו איגוד, עד שהוא נותר השלם לבדו. והתנאי ההכרחי, שבלעדיו אף איגוד כזה לא יעבוד, הוא פיתוח שריר הצייתנות אצל היחיד. רעיון מחיקת המחשבה העצמית אל מול ראשו של הגוף הגדול החושב במקומך. ומפני תופעה כזו כתב אורוול את תמרור האזהרה המפורסם ביותר במאה ה-20.  הספר הזה היה המרד הקטן שלנו, חבורת נערים בני 20, מסופרים באותה תספורת ולבושים באותם מדים, בתוך הקובייה הגדולה והאפורה של הצבא. אמנם שיחקנו את המשחק, ואפילו נחשבנו לצוות יעיל, אבל אט אט התפתח הומור שלם סביב החשיבה העצמית. ציות עיוור לנהלים הפך לנורמה שלילית בצוות, ואנשים שעשו זאת כונו בלעג "שקוביות" (נגזרת של האשקובית-מבני המגורים המרובעים) הקוד הפנים צוותי, היה להתעקש להכניס "ראש עגול" אל הקובייה הצבאית. ההערכה והכבוד הלכו לאלו שהראו חשיבה עצמאית, אנטי ממסדית, גם אם נענשו על כך לעיתים. הספר הזה נקרה על דרכם אנשים שונים בתקופות שונות. אותי הוא פגש, פחות או יותר, הכי קרוב שהייתי בחיי לווינסטון, גיבור הספר. במסגרת אגרסיבית, עם מעט מאוד זהות עצמית. בורג קטן שמשקיפים עליו כל היום. אבל הספר הזה נתן לי את החשוב מכל. הרגשתי חופשי בתוך ראשי.   אריך פרום כתב, כי האנושות כולה החלה במעשה של אי ציות, הן לפי מיתוס אדם וחווה, והן לפי המיתוס היווני של פרומיתאוס, שנתן לאדם את האש ונענש על כך.

ולכן לא מן הנמנע שהאנושות תגיע אל קיצה לבסוף, במעשה של ציות שיתבטא בלחיצה צייתנית על כפתור. אי ציות, לפי פרום, אינו פעולה המכוונת כנגד משהו, אלא למען משהו. למען יכולת האדם לראות ולהגיד מה הוא רואה ולסרב לומר מה שאינו רואה. "על מנת לעשות זאת אין הוא צריך להיות אגרסיבי או מרדן. הוא צריך שעיניו יהיו פקוחות, להיות עירני לחלוטין ולרצות לקחת על עצמו את האחריות לפקוח את עיניהם של אלו הנמצאים בסכנת כליה משום שהם חצי ישנים". שריר הציות נתון למרותנו, הכוח הוא אצלנו. אנחנו רק צריכים לבחור להתעורר.  

ציטוט מתוך: "אי ציות. מחשבות על שחרור האדם והחברה"/אריך פרום. תרגם: יותם שטיינבוק, הוצאת רסלינג (תודה לאבישי מילשטיין)