יוצרים
- מאת: מרטין שרמן
- תרגום: הלל מיטלפונקט
- בימוי: משה קפטן
- תפאורה: ערן עצמון
- תלבושות: ילנה קלריך
- מוסיקה: קרן פלס
- תאורה: זיו וולושין
שחקנים
- מקס: מיכאל אלוני, ניר זליחובסקי
- הורסט: נדב נייטס, אלכס קרול
- רודי: נדיר אלדד
- וולף/קורפורל: גל גולדשטיין
- הדוד פרדי: מיכאל כורש, רוברטו פולק
- גרטה: שי גבסו
- קצין נאצי: אורי הוכמן
- קאפו/חייל: ירין סביון
על ההצגה
מקס ורודי הם זוג החי את חיי הלילה, של ברלין הדקדנטית, במסיבות שחיתות:
קוקאין, אורגיות ומופעי דראג. סיפור רדיפתו של מקס נפתח ב'ליל הסכינים הארוכות'
בברלין, במהלכו נשחטו בכירים במשטר הנאצי על רקע נטייתם המינית. מקס נתפס ונשלח
למחנה ריכוז, שם נחשבו ההומואים עונדי הטלאי הוורוד, לנחותים אף יותר מהיהודים. מסיבה זו מחליט מקס להתחזות
ליהודי, ולענוד טלאי צהוב, ובלבד שלא תתגלה זהותו המינית. בתוך שיגרת הדיכוי של מחנה
הריכוז, מתוודע מקס להורסט ואהבתם האסורה צומחת
להעביר מסר של אהבה
ריאיון עם מרטין שרמן
מה גרם לך להחליט, לפני כל כך הרבה שנים, לכתוב מחזה על רדיפת
הומוסקסואלים בתקופת השואה?
במקרה נתקלתי במידע מאוד מצומצם על מה שקרה להומואים בגרמניה הנאצית,
נושא שאף אחד לא ידע עליו דבר. היה בגרמניה חוק, שהיה בספר החוקים במשך שנים, שעל
פיו הומוסקסואליות היתה מחוץ לחוק. אבל אף אחד לא התייחס אליו בכלל. ואז, כשהנאצים
עלו לשלטון, הם פשוט יישמו אותו. ככה זה התחיל. חשבתי שהמחזה יעלה רק בתיאטרון
שוליים קטן. לא חשבתי שהוא יאפשר לאנשים ללמוד על הנושא בהיקף כזה. עבדתי אז עם
ארגון לונדוני שנקרא הסדנה הגאה (Gay Sweatshop), שהיה חלוץ בניסיונות
ליצור תיאטרון הומואי בתקופה שבה לא היו כאלה. במקור, מבחינתי, כתבתי את המחזה
עבורם.
איך הם הגיבו למחזה?
שלחתי עותק למנהל הסדנה. הוא ידע שאני כותב את המחזה עבורם, והוא היה
בנאדם נהדר. הוא השיב לי ש"אנחנו לא נוכל להעלות את המחזה... הוא חייב לצאת
אל העולם הגדול". זה היה הדבר הנדיב ביותר שמישהו עשה אי פעם עבורי.
כשאתה כותב מחזה כזה, שמבוסס על עובדות, איפה אתה מתחיל?
מה מחקר על הנושא היה בשנות ה-70 של המאה העשרים? כמעט כלום לא פורסם
על זה כשכתבתי את "עקומים". אחרי שכתבתי את המחזה, המחקר והפרסומים
הואצו, או שהתחילו לראות אור. היה ספר, "המשולש הוורוד" (The Pink Triangle) שחיבר ריצ'רד פלאנט. הוא לא הצליח למצוא
מו"ל, אבל מצאתי ציטוט מתוכו במגזין "כריסטופר סטריט" (או
"רחוב כריסטופר") [לב הרובע ההומואי בניו יורק], והוא מאוד עזר לי
כשכתבתי את המחזה. במובן מסוים, החזרתי לו טובה, כי אחרי שהמחזה הועלה, הוא הצליח
להוציא את ספרו לאור. אחרי מלחמת העולם, בנות הברית השליכו לפח את כל החוקים
הנאציים, ושמרו על כל החוקים הגרמניים מלפני התקופה הנאצית, וביניהם גם את הפיסקה
שהוציאה את ההומוסקסואליות אל מחוץ לחוק. וכך, אף אחד מאלה שהיו כלואים במחנות
ריכוז בעוון הומוסקסואליות לא יכול היה לדבר על מה שעבר, או להסביר למה נכלא, כי
הוא היה עלול למצוא את עצמו שוב בכלא. ואילו הם היו מדברים על כך, בכל מקרה סביר
להניח שדבריהם לא היו רואים אור. רוב האנשים שנכלאו מתו מבלי שיכלו לספר על מה
שעברו שם. החוק הזה בוטל רק כעבור שנים רבות.
באחת הסצנות המפורסמות במחזה, האסירים מקס והורסט מביאים זה את זה
לפורקן מבלי לגעת אחד בשני, בזמן הפסקה בעבודה בדכאו. מה נתן את ההשראה לסצנה?
ספרו של ברונו בטלהיים, שמאוד עזר לי, "הלב היודע". בטלהיים
היה פסיכיאטר פרוידיאני שנכלא בדכאו ושוחרר כעבור שנתיים. על מנת לשמור על שפיותו,
הוא "רשם" במוחו התרשמויות מההתנהגות הפסיכולוגית של האסירים והשומרים.
אחד הדברים שהוא דיבר עליהם היה הדרך שבה הסוהרים גרמו לאסירים לאבד את זהותם.
הדרך המשמעותית ביותר היתה לפשוט מעליהם את המיניות שלהם, שפשוט נעלמה במחנה.
המעטים שהצליחו לשמר את זהותם המינית, הצליחו כך לשמר גם את אישיותם. וזה הוביל
אותי לסצנה הזאת. זה היה ביטוי של הישרדות, של שמירה על חלק מהזהות שלך. המחזה,
במובן מסוים, הוא על זהות.
כמה יוצא לך לראות הפקות של "עקומים"?
ראיתי הרבה. בזמן האחרון לא יצא לי לראות הפקות באנגלית, ותקופה ארוכה
לא ראיתי הפקות בארה"ב. המחזה הועלה בשישים ארצות, שזה המון. לאחרונה הוא
הופק בעוד כמה ארצות, שלא האמנתי שהוא יעלה בהן. הוא הועלה בטורקיה, המדינה
המוסלמית הראשונה שהפיקה אותו, ואני משוכנע שתהיה היחידה שבה הוא יועלה. הוא הועלה
בהונג קונג וקוריאה הדרומית. "עקומים" הוא מעין 'מבחן רורשך' למדינות.
אפשר ללמוד המון על המדינה, על המקצב והאישיות שלה. ואפשר לדעת מה קורה שם בזכות
המקצב של המחזה. זה מרתק!
מתוך ריאיון שנערך עם
מרטין שרמן בשנת 2015, לכבוד העלאתו המחודשת של המחזה.
הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית
"איננו יכולים להרשות קיומה של סכנה כזו לארצנו. יש לחסל את ההומוסקסואלים. חייבים לעקרם מהשורש" (היינריך הימלר, רייכספיהרר S.S) בליל ה- 6 במאי 1933 הפך שר התעמולה, יוזף גבלס, את מדיניות המפלגה ברורה מאוד: "אנחנו חייבים להשמיד את האנשים האלה מהשורש ועד לענפים; ההומוסקסואלים חייבים להיעלם ". היינריך הימלר, ראש הס"ס, העריך כי היו שני מיליון הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית. בנאום שנשא בפני אנשי הס"ס בפברואר 1937 הוא השווה את הקמפיין נגד הומוסקסואלים לעקירת עשבים שוטים בגינה. במהלך הנאום הבהיר הימלר כי אם יימצא איש ס"ס הומוסקסואל, הוא ייעצר, יושפל בפומבי, יישלח למחנה ריכוז, ושם יירה בשעה שהוא מנסה להימלט. בין ינואר 1933 ליוני 1935 הורשעו 4,000 גברים לפי סעיף 175 הישן – כ- 4 ביום. מיוני 1935 עד יוני 1938 הורשעו 40,000 גברים ב"מעשה מיני לא טבעי "- כ -54 גברים מדי יום. עוד 10,000 איש נעצרו מיוני 1938 עד יוני 1939. עם תום מלחמת העולם השנייה, מעריכים כי כ- 100,000 גברים הומוסקסואליים נעצרו וכ- 50,000 נשלחו לכלא. בעוד הנתונים מעורפלים, נראה כי בין 5,000 ל -15,000 נשלחו למחנות ריכוז. ביוני 1935 נחקק חוק חדש: "התיקון לחוק למניעת צאצאים עם מחלות תורשתיות". חוק זה הגדיר הומוסקסואלים כ"לא-סוציאליים" ואיום על הטוהר המוסרי של הרייך השלישי. אם מישהו נמצא אשם לפי חוק זה, לשופט ניתנה הזכות להורות על סירוס של אותו אדם.
כל מי שנמצא אשם ב"הומוסקסואליות כרונית", נשלח למחנה ריכוז. על פי החוק הנאצי, אדם שנתפס כ"מפתה", נחשב אשם יותר מזה "המתפתה" וקיבל עונש מאסר ארוך יותר. אלה שנשלחו למחנות ריכוז נאלצו ללבוש משולש ורוד על בגדיהם. "קורבנות הפיתוי", כך האמינו הנאצים, יכלו להרפא באמצעות "טיפול פסיכולוגי". מה שנקראו "מכוני מחקר" שהוקמו למטרה זו. נקבע חוק חדש - הנקרא סעיף 176 לחוק העונשין - שעסק בהתנהגות הומוסקסואלית בקרב חברי "הנוער ההיטלראי". מי שנמצא בעמדת סמכות ב-"נוער ההיטלראי" או בליגה של בנות גרמניות, נחשב כאילו ביצע עבירה פלילית, אם נמצא אשם בשימוש בתפקידו לצורך ניצול מיני של הכפופים לסמכותו. אולם, חקיקה חדשה זו, לא הסירה דאגה בהירארכיה הנאצית מנושא התנהגות הומוסקסואלית בתנועות הנוער שלה. ב -1935 עצר הגסטאפו כמה מנהיגים של ה"היטלר יוגנד" וחקר אותם בנוגע ליחסיהם עם חברים צעירים. אבל מנקודת המבט של המפלגה, כל רמז להתנהגות כזו בתנועות הנוער שלהם ערער את העקרונות שהמפלגה ניסתה לנסח. תדמית המפלגה בנתה על בני הנוער שיהפכו ללוחמים ויילחמו עד מוות למען ארצם. כל מחלוקת בתוך הנוער היטלראי היתה מביכה מאוד עבור המפלגה וכתוצאה מכך, ידוע כי שמועות על התנהגות הומוסקסואלית או על ניצול היו מושתקים. אם אחת שהתלוננה על בנה שנוצל על ידי מפקדים של הנוער ההיטלראי, נעצרה ונשלחה למחנה ריכוז.
ב- 1 באוקטובר 1936 הציגה המפלגה הנאצית מחלקה חדשה - המשרד המרכזי של הרייך למאבק בהומוסקסואליות והפלות. על הגסטאפו הוטל התפקיד של ציד הומוסקסואלים - משימה שבוצעה במרץ - וההנחה היתה שההתנהגות ההומוסקסואלית שווה לשקר ולהתנגדות לרייך. כמה מנהיגים נאצים בכירים האמינו גם שההומוסקסואליות מדבקת ויכולה לערער את הרייך השלישי. אלה שלא נכלאו, נשלחו למוסדות ממשלתיים לחולי נפש, כדי שיוכלו "להתרפא ממחלתם". רוב ההומוסקסואלים שנאסרו נשלחו לכלא, אך בין 5,000 ל -15,000 נשלחו למחנות ריכוז, שם היה עליהם להתמודד עם עינויים קשים ועל פי כמה ניצולים, יותר מאשר אסירים אחרים. לפי ההנחה כי במידת היחס בין מספרם במחנות, ההומוסקסואלים סבלו משיעור תמותה גבוה יותר מכל קבוצת "קורבן קטנה" אחרת - כ -60% על פי המלומד רודיגר לאוטמן. במהלך המלחמה היו הומוסקסואלים חלק ממדיניות "השמדה באמצעות עבודה", וניצולי מחנות עבודה טוענים כי לעתים קרובות נתנו להומוסקסואלים את המשימות הקשות והמסוכנות ביותר. במהלך מלחמת העולם השנייה, נערכו ניסויים בהומוסקסואלים שנעצרו באירופה הכבושה. ניסויים אלה ניסו לבודד את "הגן ההומו", כפי שכינו אותו הנאצים, בניסיון למצוא "תרופה" להתנהגות הומוסקסואלית. משהסתיימו הניסויים הללו, הקורבנות היו מסורסים לתמיד. לסביות לא נרדפו באופן נרחב על ידי הנאצים, שכן התנהגותן הוגדרה כ"אנטי-חברתית" לעומת "מנוונת ". למרבה האירוניה, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הומוסקסואלים בגרמניה הכבושה, שהצליחו איכשהו לשרוד את הטיפול, זכו לתמיכה מועטה, אם בכלל, מאחר והתנהגות הומוסקסואלית, עדיין נחשבה לעבירה פלילית. במערב גרמניה נשאר החוק נגד הומוסקסואלים עד 1969.
תמונות מהצגה
סרטונים
ביקורות
"שמונה שחקנים מופעלים על ידי הבמאי משה קפטן, על פני במה מסובכת, שניים מהם, מיכאל אלוני ונדב נייטס, נדרשים לעבודה פיזית ממשית. כניסותיו האלכסוניות יורדות של אולם ברטונוב הנהדר, מנוצלות למעמדים מרגשים, של שירה קברטית ומעמדים אחרים, של שחקנים המדלגים על הבמה הגדולה ומופעלים בה דרך כניסות נוספות. אין רגע דל בבימוי הזה. כך גם מנוצלת התפאורה העוצמתית של ערן עצמון.
סצינת האבנים, היא כזאת שזוכרים לתמיד, בזכות נצחון המלל על הגוף בביצוע מכמיר לב. הוא נעשה בידי שניים: מיכאל אלוני הדקדנט המקסים, היפה השורד בכל תנאי. בן זוגו השני הוא נדב נייטס ההומו, המגלה לו את עומקה של הנפש. זהו משחק מונומנטאלי של נייטס. הוא מלא רגש, מכמיר לב, מינימליסט מלא רוך. גם המאהב הראשון, הביתי-בורגני של מקס, רודי הרקדן, בפרשנותו של נדיר אלדד, בביצוע רגיש ומשחק מרומז, נשי, קונקרטי ומלא קסם.
טובים גם גל גולדשטיין, רוברטו פולק ואורי הוכמן. זו הצגה חזקה, חשובה, תמרור דרך להבנת ושיפור מעמד ההומוסקסואלים והבאתם אל חיק להקת בני האדם, שהם לא מציאה גדולה.