יש רופא באולם

הפארסה היא מהות התיאטרון.
עשה אותה מעודנת יותר והיא הופכת לקומדיה.
עשה אותה אכזרית יותר והיא הופכת לטרגדיה.
גורדון קרייג

אנשים רגילים בסיטואציות (טראגיות) יוצאות דופן

אני לא מחפש עלילה לקומדיה או סיפור מצחיק. אני מחפש משהו שבפוטנציה הוא טראגי. באופן בסיסי אני מאמין שהפארסות הטובות ביותר הן טראגיות. העלילה בפארסה טובה, ואפילו הדיאלוג, יכול בקלות להשתבץ במחזה המוגדר כטרגדיה. ברוב הטרגדיות הנושא הוא מאבקו של היחיד נגד כוחות כבירים ונסיונותיו להילחם בהם. גיבור הטרגדיה, בדרך כלל, מתענה בשל מגרעות באופיו ובשל אי יכולתו להתגבר על מגבלותיו במצבי לחץ. זה לדעתי מסכם את רוב הפארסות שלי! בעצם, ככול שאני מרבה לחשוב על זה, יותר ויותר נראה לי שלפארסה יש מכנה משותף רחב יותר עם הטרגדיה מאשר עם הקומדיה. הקומדיה מטפלת בדמות יוצאת דופן בסיטואציה יומיומית. הפארסה, לעומת זה (והטרגדיה), מטפלת באנשים רגילים שמנסים להתמודד עם סיטואציות יוצאות דופן. אין שום הבדל בין גבר שמוצא את אשתו במיטה עם החבר הכי טוב שלו בפארסה, וגבר שמגלה את אשתו במיטה עם החבר הכי טוב שלו בטרגדיה. התגובה של הבעל בשני המחזות היא זהה. ההבדל הוא בתגובת הצופים.

שחקן המגלם דמות בפארסה צריך לפתח כמה טכניקות – הוא צריך ללמוד להקשיב לתגובת הצופים, הוא צריך ללמוד לא "להחזיק את הכדור" יותר מדי זמן. לשחק בפארסה זה כמו להשתתף בתחרות טניס. אתה משחק טוב יותר כשיש מולך יריב חזק שמחזיר לך את הכדורים במיומנות. אחד מסימני ההיכר של הטרגדיה הוא המונולוגים הארוכים שהשחקן הראשי נושא במרכז הבמה, כשהוא עומד שם לבדו במשך כמה עמודים רצופים. יופי לו! אבל זה לא החומר ממנו עשויות הפארסות. לעיתים רחוקות יש בפארסה שני עמודים רצופים של טקסט. בפארסה אתה זקוק לשותפים שלך והם זקוקים לך.

ריי קוני

איך לכתוב פארסה ? 
ז'ורז' פיידו

בעת תכנון השיגעונות שיגרמו לקהל לצחוק, אסור ליהנות. לכן, כאשר אתה מתחיל לכתוב פארסה, עליך לכלוא את עצמך כמו בצינוק, שאינך יכול להימלט ממנו עד שתסתיים הכתיבה. פניך לובשות ארשת חמורת סבר, וכל חזותך היא של רוקח המכין מרשם. עליך ליטול גרם של הסתבכות, גרם של התבוננות וללוש את המרכיבים כמיטב יכולתך. בזמן שאתה הופך את המרכיבים לאבקה, השתדל לחזות מראש כמעט בלי טעויות את האפקט שיגרמו. כאשר אסור בתכלית האיסור ששתי דמויות תפגשנה, עליך להפגישן תיכף ומיד ומהר ככל האפשר. על המחזה להיות מאולתר לחלוטין, ללא טיוטות. השלם והפרטים, התכנית והצורה מתגבשים בעת הכתיבה. יש לתאר כל מיקום ותנוחה של הדמויות, את פרטי הריהוט הקטנים ביותר, את הדקים שבפרטי הטריקים הבמתיים והאפקטים הקוליים ולשלבם בדיאלוג גמיש, המקפץ עם העלילה בקצב המדלג והמנתר שלה.

*ז'ורז' פיידו ( 1862 -1921, מחזאי צרפתי ידוע בוודבילים ובפארסות שלו, במיוחד בז'אנר "פארסות של חדר המיטות")

גלגולו של צחוק

עד המאה ה-17, נתפש צחוק במידה רבה כמשהו שלילי. צחוק נחשב כצורה מסוימת של תוקפנות, ראייה שמקורה עוד בימיו של אריסטו. מאוחר יותר, תומס הוֹבּס (Hobbes) גרס שהצחוק מציין עליונות על אנשים נחותים יותר, ומבחינה חברתית היה מקובל מאוד לצחוק על אנשים מוגבלים מבחינה פיזית ונפשית. במאה ה-18, בהשפעת ההומניזם, בדיחות על חשבונם של אחרים נתפשו בצורה שונה עד שנחשבו ללא מקובלות חברתית. על מנת להפריד צורות מקובלות של צחוק מצורות אחרות, שאינן רצויות, קיבלה המילה "הומור" משמעות צרה למדי. היא הוגבלה לתיאור צחוק מקובל חברתית, בניגוד לצחוק עוקצני וארסי הנובע מלעג לזולת. "הומור" היתה ההפך הגמור מאירוניה, סרקזם, סאטירה ודומיהם, שנחשבו לאכזריים ופוגעניים. בעל חוש הומור נחשב לאדם שלא לקח את עצמו ברצינות, ויכול לצחוק על עצמו או על חולשות העולם בכלל והמין האנושי בפרט. בתקופה הוויקטוריאנית נחשב ההומור למידה טובה, בדיוק כמו היגיון בריא, סובלנות ופשרנות.

את ההבחנה הזאת בין הומור בריא ללא בריא אימץ זיגמונד פרויד במאמר שכותרתו "הומור", שפורסם ב-1928. הוא ראה בהומור אחד ממנגנוני ההגנה הבריאים ביותר, בניגוד לבדיחות, שבהן ראה אמצעי להבעת דחפים מיניים ואלימים לא רצויים. כיום נפרצו כל הגבולות, וההבחנות שהיו נחלת העבר אינן תקפות עוד, לא בעיני חוקרי הומור ולא בעיני הדיוטות. היום משמשת המילה הומור כמטרייה לכל תופעה המובילה לצחוק. הומור כולל בדיחות, מופעי סטנד אפ, אירוניה, סאטירה פוליטית וכו'. הומור יכול להיות עוין ואגרסיבי או לחלופין פילוסופי וסובלני. חוש הומור הפך במאה ה-20 לתכונת אישיות רצויה מאוד אך בד בבד מעורפלת יותר ויותר, והגדרתו הפכה למסובכת מאוד. במידה רבה חוש הומור מוגדר על פי החסר, לאמור – מה פירוש הדבר לא להיות בעל חוש הומור. אנשים חסרי הומור נתפשים כאנשים רציניים מדי, אנוכיים, לא גמישים, בעלי מזג קיצוני וכו'.

מתוך המאמר: מה כל כך מצחיק? האבולוציה של הצחוק וחוש ההומור" מאת ד"ר גיל גרינגרוז. הבלוג "הומו סאפיינס פסיכולוגיה אבולוציונית, מדע, בני אדם, ספקנות וכל מה שביניהם"