סיבת המוות אינה ידועה

"התכונות שמייחדות את 'סיבת המוות אינה ידועה' הן בעיקר הומור וקלילות. קסמו של המחזה הזה טמון בפשטותו - העלילה שהולכת יד ביד עם התפאורה הנהדרת של ערן עצמון עושה את העבודה דווקא בזכות העדר התחכום שבה, כשהכל ברור וליניארי. האם ייתכן שאנחנו מדברים על מקרי רצח שבאמת היו ועדיין צוחקים? ובכן נראה שמבחינה אומנותית לא הייתה לשניר ברירה  - אין שום דרך לשמור לאורך 135 הדקות על ארשת רצינית נוכח השתלשלות אירועים כזאת. עם זאת, אין סיבה לנוע בחוסר נוחות, משום שעל ההומור מחפים רגעים תיאטרליים עוצמתיים של הנשים המעורבות, כל אחת בתורה - אלמגור כאם, מטטוב כאישה הראשונה, ליאת אקטע כאביבה, אלינור וייל כבתה, מרינה שויף כחברתו הרופאה של גלר, החשודה בסיוע לרצח ובמיוחד מיקי פלג-רוטשטיין הנהדרת כשלומית, אשתו השנייה, עם מונולוג זועק ברגע מופלא של התפכחות. 

קשה לחשוב על ליהוק טוב ומדוייק יותר מגיל פרנק לדמותו של גלר. יש לו את כל התכונות להיות נוכל מקסים: הוא נוטף כריזמה, מסוקס וערמומי, אבל עם קול מלטף, יודע להיות מנומס, ובמקביל לעצור את הזעם עד רגע ההתפרצות. פרנק עושה בתפקיד הראשי עבודה מדהימה ואפילו מצליח לגרום לנו להיכנס לראשן של הקורבנות ולהבין כיצד נשבו בקסמו של קופר-גלר.

העובדה שהמחזה הזה נשען על סיפור אמיתי, הופכת אותו לעוצמתי, משמעותי ולא פחות חשוב מכך - מהנה.

"אחרוג ממנהגי בביקורת זו, ואכתוב ראשית את השורה התחתונה: מהרו לראות את 'סיבת המוות אינה ידועה'. ראשית, זאת הצגה מעולה מבחינה אומנותית. שנית, כי בוער בה נושא בעל חשיבות אנושית עליונה. בהצגה הזאת מתקיים שילוב מופתי של שני הדברים, אלכימיה מושלמת ונדירה של תוכן, צורה ומשמעות. ואת האפקט שהיא יוצרת לאורך כל הצפייה, ואחריה, אפשר לסכם אפילו רק במילה אחת גולמית: "וואו". 

המחזה מבוסס על ספרו של העיתונאי עמרי אסנהיים "לתפוס רוצח", העוסק בשמעון קופר שהורשע ברציחתן של שתיים מנשותיו. הטקסטים של הגיבור, כשהוא מפתה עוד אישה למערכת יחסים רומנטית, או כשהוא גוזל את רכושה הקיים או העתידי, חוזרים על עצמם במודע. אבל הדרמה נשמרת מותחת ומרתקת לכל אורכה. 

הדבר המופלא שקורה בהצגה הוא בהצלחתה לרגש ולזעזע באופן העמוק ביותר באמצעים אנושיים כמעט ללא מניפולציה מלאכותית. שניר הגה רעיונות בימוי אלגנטיים, חכמים ועמוקים. הוא לא נזקק לשום קישוט זולת מה ששחקן, בטקסט שנין לו, בקולו וברגשותיו יכול להביע. 

עבודת היוצרים לא הייתה מגיעה לפסגה כזאת לולא הקאסט המרשים: בתחילה נדמה שגיל פרנק מדקלם, אבל במהרה הדיבור הפומפוזי מתברר כבחירה מושכלת, שהוא עובד על דמות שמהותה היא מסכה שקרית. גילה אלמגור משכנעת כאם שיודעת לא יודעת מי הוא בנה. רינת ממטוב, מיטיבה לגלם אישה נדכאת, ומיקי פלג רוטשטיין בנוכחות חזקה ומצויינת בעיקר בקטעי ההתפכחות. ליאת אקטע מחמירה את הלב במונולוג שלאחר הרצח. מרינה שויף מרטיטה בצעקה האחרונה שלה ובקללות ברוסית, ואלינור וייל, כבת המתבגרת, מרגשת ואותנטית במשחק ובשירה. גם רוברטו פולק נפלא כאב המבקש מבתו לסמוך על הגבר הנבל.