אביב מתעורר

סיפורה של חבורת צעירים, תלמידי בית ספר המתוודעים לראשונה למיניותם, כשהמפגש היומיומי עם הממסד ועם הוריהם מוביל לנקודות חיכוך מורכבות. במרכז המחזה שלושה נערים: מלכיור, מוריץ ווונדלה היפה. מוריץ מתקשה בלימודיו וסובל מהתעמרות המורים בבית הספר ומאביו הנוקשה, וונדלה מנסה למצוא מענה לשאלות המתעוררות בה סביב אהבה, מיניות והיריון, ומלכיור – שמתקשה להתמודד עם כך שהשאלות שהוא שואל אינו נענות ושסביבתו היא עולם של עובדות בלתי מעורערות. המחזה מתמקד במסע המורכב והטעון ביותר שהאדם נדרש אליו בחייו – המעבר מילדות לבגרות.

טרגדיית הילדים

פרנק וודקינד, שחי במחצית השנייה של המאה ה-19, השלים את חיבור מחזהו Frühlings Erwachen, "האביב מתעורר", ב-1891. מדובר היה בסיפור שנוי במחלוקת שמיד עם פרסומו נאסר על ידי הצנזור בגרמניה. המחזה הועלה לראשונה על הבמה ב-1906, בבימויו של מקס ריינהרדט וההפקה השנייה שלו הייתה רק כעבור יותר מעשור, ב-1917. ל"אביב מתעורר" היו שתי השפעות מכריעות על התיאטרון. ראשית, בדומה למחזות הריאליסטיים של התקופה, הרעיונות המובעים במחזה יצאו נגד החברה הבורגנית הגרמנית, במטרה לחשוף את האמת. סיום המחזה במידה רבה נתן את ההשראה לייסוד התנועה לתיאטרון אקספרסיוניסטי.

היצירה של וודקינד, מחזה בן שלוש מערכות, קרא תיגר על הנורמות החברתיות בגרמניה. העלילה כוללת שיחות על וגם סצינות של סקס, אונס, הומוסקסואליות, התאבדות, הפלות, אתאיזם, אלימות והתעללות נפשית ופיזית, ומוות בגיל הנעורים. כותרת המשנה של המחזה, "טרגדיה של ילדים," הייתה מדויקת ביותר. במחזה הייתה סאטירה ברורה נגד כתבי הקודש, הדת והבורגנות. בנוסף, ביקורת נוקבת כנגד התרבות שדיכאה את המיניות בגרמניה של שלהי המאה ה-19. מסיבה זו המחזה נאסר להצגות בערים רבות ברחבי גרמניה, ואף משהופק, בדרך כלל ירד במהרה מהבמות.

בסיום המחזה המקורי, מופיע משומקום אדם עוטה מסכה, שפותר, כדאוס אקס מאכינה, את כל הבעיות שבדרמה. האיש במסכה משוחח עם מלכיור, ומלכיור שואל אותו על אלוהים, על החיים והמוות, ומשוחח על כוונתו לשים קץ לחייו. בעקבות זאת מלכיור מחליט להתאבד. סיום זה, מבלי משים, הוליד את התיאטרון האקספרסיוניסטי: "עולם שבו דמויות דמיוניות מובילות את רגשותיהן של הדמויות המרכזיות". השימוש של וודקינד באיש במסכה היה למעשה היסוד לתנועת התיאטרון האקספרסיוניסטי שהיה פופולארי בעשורים הראשונים של המאה העשרים.

המחזה זכה לשני עיבודים קולנועיים-אילמים בשנות העשרים. הראשון, הופק באוסטריה בשנת 1924, בבימוים של לואיז וג'ייקוב פלק. ארבע שנים לאחר מכן, הופקה גרסה צ'כית-גרמנית בבימויו של ריצ'ארד אוסוולד. "אביב מתעורר" זכה לעדנה ולרנסאנס בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, וב-2006 הועלה בברודווי עיבוד שלו למחזמר מאת סטיבן סייטר עם מוסיקה של דנקן שיק.

מתוך אתר College of Charleston Department of Theatre and Dance

גרמניה 1892

"אביב מתעורר" מתרחש אחרי איחוד גרמניה ב-1871, כאשר וילהלם הפרוסי הפך לקיסר האימפריה הגרמנית. באותה תקופה, גרמניה הייתה חלוקה בנושאים רבים. סקס, למשל, היה נושא רגיש ביותר בגרמניה של סוף המאה ה-19. בעוד שבשנות ה-60 של המאה, ומאוחר יותר בשנים שבין מלחמות העולם ובשנות ה-60 של המאה ה-20 הייתה מתירנות רבה יותר, שנות ה-90 של המאה ה-19 התאפיינו בגישות שונות ומחלוקות רבות בכל הקשור למין. עצם הרעיון של דיון פומבי בנושאי מיניות היה טאבו, ואפוף בבורות, בושה ופחד. באותה עת, גיל ההסכמה, שבו היה מותר להשיא צעירים היה 16.

ב-1891 המפלגה הקתולית תמכה בדרישתם של מצדדי הצניעות הנשית להעלאת גיל המינימום לנישואין ל-18, על מנת להגן על נערות מניצול מיני ועיסוק בזנות. עם זאת, נוצרים אוונגליסטים בגרמניה של התקופה טענו שגרמנים רבים היו מושחתים מבחינה מינית ושהדבר הנדרש היה הטלת משמעת עצמית. הם תמכו במוסר, או "sittlichkeit": סדרת הנחיות אתיות להסדרת המוסר הציבורי והפרטי. הדגש העיקרי היה כמובן התחום המיני. אותן קבוצות נוצריות אדוקות הטיפו כי העלייה בפשיעה, בזנות ובהולדת ילדים מחוץ לנישואין היא-היא העדות לריקבון המוסרי של גרמניה. בהמשך הם ייסדו אגודות (שכל חבריהן זכרים), שאגב פעלו בשיתוף פעולה עם ארגונים לאומניים אנטישמיים ועודדו את האוכלוסייה להימנע מסקס לפני הנישואין ומחוצה להן, מזנות ומצריכה שלה ומנישואים לא חוקיים. ועוד ב-1891, סרסור בשם גוטפריד היינזה פרץ לכנסייה, רצח את שומר הלילה ותלה אותו על עץ. הפרסום שמעשה הפשע זכה לו עורר תגובת שרשרת של פניקה ציבורית-מוסרית, ורק האיץ את הדיון במוסר המיני. השמרנים השתמשו בפשע כמנוף לאכיפת צנזורה על אמנות ותיאטרון, על חופש הדיבור, נאומים ומאמרים רדיקליים, ואפילו על פרסום מידע בנושא אמצעי מניעה של אותם הימים.

לאותו מקרה אומלל הייתה השפעה מכריעה על כל תפיסת הסקס בגרמניה של התקופה. זה קרה בשנה שבה וודקינד כתב את הגרסה המקורית של "אביב מתעורר". בשאר חלקי אירופה, המשיך ויכוח עירני בנושא המין ותפקידו. מחקריו של צ'רלס דארווין הצביעו על כך שמאחר שבני האדם הם למעשה בעלי חיים, יש להם תיאבון מיני מוטבע וטבעי. עם זאת, אנשי מוסר למיניהם הכריזו שהתאווה היא "בלתי נורמלית, לא טהורה ושהיא מביאה לתוצאות מרושעות ושטניות על הפרט והחברה כאחד." אחרים, במיוחד סופרים ופעילים חברתיים, האמינו שהיצר המיני הוא כוח חיובי מוביל בכל הקשור לבריאות האדם וליצירתיות.