יוצרים
- מאת: רוברט אייק
- תרגום: אלי ביז'אווי
- בימוי: מירי לזר
- תפאורה: שני טור
- תלבושות: אביעד אריק הרמן
- מוסיקה: מירי לזר
- מתכנת וידאו: יוסף משיח
- עוזרת מתרגם: נועה גורן
- קרבות במה: אילן גזית
- תאורה: מאיר אלון
- וידאו: גיא רומם
שחקנים
- רות וולף: ליליאן ברטו
- הכומר/האב: נורמן עיסא
- צ'רלי: אושרת אינגדשט
- רוג'ר הרדימן: אורי פפר
- רוברט סיפריאן: שלום שמואלוב
- פול מרפי: יובל שלומוביץ
- מייקל קופלי: שחר רז
- רבקה רוברטס: דוית גביש
- מרשה פלינט: אסנת פישמן
- ג'וניור: מתן שביט
- סמי: עידן מרין
על ההצגה
פרופסור רות וולף, אישה לבנה יהודייה ממעמד גבוה המואשמת באפליה דתית וגזעית, מציתה את הדיון השנוי במחלוקת אודות תרבות הביטול. בעולם בו זהות הפרט הופכת לדיון פוליטי על דת, גזע ומין – כל אחד חייב להשתייך לקבוצה, אך מקרה שמתרחש בתוך כתלי המוסד הרפואי המכובד שהקימה וולף מאתגר את התפיסה הזו ומתגלגל ככדור שלג לכדי סערה ציבורית שלא תסתיים לפני שתגבה את קורבנותיה.
תמונות מהצגה
סרטונים
ביקורות
"מי שלא קראו את תקציר ההצגה לפני הצפייה, יתהו ודאי מיהו אותו דוקטור. הצגה שבמרכזה רופא, יהיה ניחוש מושכל סטנדרטי. כוחות גדולים הפועלים עלינו מיום היוולדנו כנראה ימנעו מאיתנו להניח כי למעשה מדובר בדוקטורית. כן, לא משנה כמה נצעד קדימה, כמה נטען לשוויון זכויות נשים, עדיין ההתניה תהיה כפופה למשוואה "דוקטור=גבר".
מרשים מאוד האופן שבו ההצגה הזו לוקחת כמה נושאים בוערים מרוב אקטואליות, שוזרת אותם ועוסקת בהם באופן קולח ומהודק. הבסיס לדברים מקורו בסוגיית ההפלות בארצות הברית, ועל כן הוא כשלבדו נפיץ מאוד. על הרקע הזה של לגיטימיות ההפלות עולה שאלת האמונה מול המדע, כשכל אחד מהם תופס עצמו משחק תפקיד קריטי ביכולת לרפא. אומנם מדובר כאן בכומר, נציג הנצרות, אך בקלות ניתן להחליפו ברב או באיש דת אחרת והדילמה תהא כנראה זהה. הבחירה בנורמן עיסא המצוין לגלם כומר היא לא מקרית, ורומזת על הצורות השונות שהזהות הזו יכולה ללבוש. לא בכדי גם נשמעת כלפי הרופאה הטענה "ואם הכומר היה לבן, האם היית נוהגת אחרת?". הטרוניה הזו מצטרפת למטח ביקורות ושאלות כלפי הרופאה בביקורת על בחירתה: "במטופלת נוצרייה ראוי שתטפל רופאה נוצרייה מאמינה", "האם את בעד או נגד הפלות" ועוד.
השאלות הללו מטופלות בשלל דרכים, למשל בתוכנית טלוויזיה בשם "על המוקד" שמבקשת להעלות למשפט את הרופאה, בחסות התקשורת המשתעשעת. וגם שם, כמו בחיים, המושג "הוצא מהקשרו" נחגג. הסיטואציה שבהצגה מזכירה לנו יפה עד כמה בעידן הדיגיטלי, היד המכריעה היא לא האוחזת בפטיש השיפוט, אלא זו שלוחצת "שלח" על המקלדת. והאמת? היא רק המלצה.
ליליאן ברטו נהדרת בתפקידה, ומייצרת תחושה כי היא מזדהה עמוקות עם דמותה עד כי היא מתאחדת איתה. עוד בלט בתפקידו עידן מרין בתפקיד סמי, שכנתה של פרופ' וולף, נערה טרנסית שמוצאת מפלט אצל וולף. שלום שמואלוב, אורי פפר, אושרת אינגדשט, אסנת פישמן, יובל שלומוביץ', דוית גביש, שחר רז ומתן שביט – הרשימו אף הם והפגינו דינמיקה טובה.
התפאורה (שני טור שוורץ) בנויה בתחילה כמה שנראה כחדר מתים, במרכזה שולחן ארוך כמו של חדר ניתוחים. בהמשך מוסב לחדר בבית החולים ולפרקים הופך חדר ישיבות, או חדר בביתה של פרופ' וולף. ישנו שימוש מקורי בווידאו ארט (גיא רומם), שמצדיק את עצמו כשהוא מאפשר לקהל הצצה, כמו ממבט-על, למתרחש על השולחן. אותו שולחן מנתחים הוא מרכז ההתרחשות, ועליו הצוות הרפואי מבצע מעין כוריאוגרפיה מחייו של איש רפואה. בהינתן שתפאורת בית חולים איננה דבר אטרקטיבי או מלא חיות, הבחירה בווידאו ארט מעניינת, משווה למתרחש ייחודיות והופכת אותה זכירה. הסטריליות העיצובית נשברת על ידי תאורה משתנה (מאיר אלון) שהופכת את הבמה לפרקים לחמימה יותר.
השאלות המוסריות נותרות בעינן, "הדוקטור" מצביעה עליהן ומטפלת בהן יפה, באופן שמותיר חותם אצל הצופה ושולח אותו לבית הקפה הסמוך עם חומר לשיח מן המעלה הראשונה. זאת לצד תחושה של כובד בנשמה והשאלה האם אי פעם נוכל להתאחד סביב ערכים של אנושיות והקשבה ולא לתת להתלהמות ולפילוג לנצח.