אידה

המחזה סוקר את פרשת חייה המורכבת והסוערת של אידה נודל, אסירת ציון שנאבקה כ-15 שנה בשלטון הסובייטי, מתוכן ארבע שנים בגלות בכפר נידח בסיביר שאליו נשלחה אחרי שהורשעה בעבירה של "חוליגניות" קשה כלפי המשטר.

המחזה בוחן מה הניע אישה בודדה בת 40 לצאת למאבק באחד מהמשטרים האכזריים והחזקים ביותר בעולם; מה היה טיב מערכות היחסים הסוערות שלה עם אסירי ציון אחרים ועם משפחתה; ומדוע קרה שאחרי שהגיעה לישראל , עטורת תהילה ובמעמד של סלבריטאית בינלאומית , היא הלכה ונשכחה עם השנים וגם ניתקה את הקשר כמעט עם כל חבריה מהעבר.

ההצגה הופקה בתמיכתה של קרן ג'נסיס

סיפורה של אידה נודל הוא מסוג הסיפורים שעבור בני הדור שלי היו כמעט מובנים מאליהם. כל כך מובן, עד שמעולם לא טרחתי להתעמק בו, או להבין את משמעותו הדרמטית. עצם העובדה, הבלתי נתפסת, שאישה פרטית ניהלה מלחמה ארוכת שנים ומלאת סבל באימפריה עולמית רק כדי לעלות לישראל, הסתתרה מאחורי בדיחות בנוסח "אידה נודל והפודל". ואדישות כללית לסיפורם של אסירי ציון. רק כשהתחלתי להתוודע לפרטי המאבק ההירואי של אידה, הבנתי עד כמה הפרק הזה בהסטוריה שלנו הודחק. ובמקביל, התעוררו אצלי שאלות שאותן יצאתי לבחון בכתיבת המחזה. מה גרם לאשה בת 41, סולידית ומיושבת, לצאת לקרב אבוד מראש במעצמת על, שגבה ממנה שנים של יסורים. ומאידך, כיצד קרה שנודל – שהפכה לכוכבת בינלאומית של ממש, והגעתה לישראל סוקרה בשידור חי בטלוויזיה, נשכחה כמעט לחלוטין. האם הדבר מעיד על האופן שבו מדינת ישראל מזניחה את גיבוריה, או שהוא נבע מאופייה המיוחד והקשה לעיכול של אידה נודל? ואולי משניהם? מה שבטוח הוא, שאידה הייתה דמות יוצאת דופן. כאדם. כאישה. כיהודיה. ואין מתאים מהתיאטרון הלאומי של ישראל כדי להעניק לה את ההכרה שהייתה כל כך ראוייה לה.

שי להב