הלילה השניים עשר

  • הצגה מספר: 9
  • הצגת בכורה: 15/09/1930
  • מספר הצגות שהועלו: 87
תוכניה
הועלה גם בשנים:
הלילה השניים עשר

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

המחזה השייקספירי הראשון על הבמה העברית.  הקומדיה הראשונה ברפרטואר תיאטרון "הבימה". הצגה הזו הוכיחה שניתן להציג בעברית - ובהצלחה - את מיטב הדרמה העולמית. 

קומדיית טעויות רומנטית על שני תאומים : ויולה וסבסטיאן, שספינתם נשברת והם נקלעים לחוף איליריה ולמערבולת של אהבה וקינאה. כדי להגן על תומתה מתחפשת ויולה לגבר בשם סזאריו והופכת למשרתו של הדוכס האציל אורסינו ואף מתאהבת בו.  

הדוכס מאוהב באוליביה, הגבירה החסודה שמתנזרת מכל חברת גברים מאז מתו עליה אביה ואחיה. הוא מחזר אחריה באובססיביות. לכן הוא ממנה את ויולה-סזאריו כשליחו לדבר האהבה. כאשר פוגשת בו אוליביה היא מתאהבת בשליחו הצעיר והעדין של הדוכס. באותה העת נכנס גם סבסטיאן, אחיה התאום של ויולה לעיר יחד עם אנטוניו- רב החובל שהציל אותו. סבסטיאן זהה לחלוטין במראהו לוויולה המחופשת ומכאן מתחיל הבלבול.  
הלילה ה - 12 הוא סיפור אירוטי על אהבה בין גבר, אישה ונער, סיפור מצחיק עד דמעות על שיכור מועד, אביר מטומטם ומשרתת ערמומית וסיפור עצוב על יהירות ועל בדידות.      

בכיליון עיניים חיכה הקהל לחידוש הופעותיה של "הבימה" ארצה ישראל. הביקורת העיתונאית העולמית לא פסקה מלדבר ולשבח את להקת המשחקים ואת הצגותיה. הקהל הארצישראלי חיכה באי סבלנות לראות את ההצגה החדשה שהוצגה בחוץ לארץ. הצגה זו עובדה על ידי הלהקה תחת הנהלתו של הרג'יסור מיכאל צ'כוב. אחרי ההצגה נערכה באולם "פלטין" ע"י העיריה מסיבה לכבוד חברי "הבימה". על יד שולחנות מלאים כל טוב הסתדרו חברי" הבימה", המוזמנים, עיתונאים, סופרים, אמנים ומורים. מר דיזינגוף פתח את המסיבה במילים אחדות וסיפר על הרושם שעשתה ההצגה על הקהל. הנואמים הדגישו את הנחיצות שהציבור וכנסת ישראל ימצאו את האמצעים הנחוצים לאפשר ל"הבימה" את עבודתה. האדונים הררי, ברש, פרופסור שור וגברת הררי, בירכו את "הבימה" ואיחלו לה לחדול מלנדוד ולחדש את פעולתה הפורייה בארץ ישראל.  
הגברת הררי הדגישה את הצורך שייוסד קונסרבטוריון אמנותי שיכין דור צעיר של משחקים.
עתה ניגשת "הבימה" לחידוש פעולתה בארץ ישראל.  


מתוך כתבה שהתפרסמה בעיתון "דואר היום" בתאריך 17 בפרואר 1931.

תמונות מהצגה

ביקורות

"המבקרים יבקרו כל תג וכל תנועה. יגידו את כל אשר יש להגיד, ירמזו על השגיאות, יהללו את היפה, יוציאו משפט. ואני, אתחיל בזה : רעם מחיאות הכפיים, אשר השתלב מידי פעם בפעם, בתוך צחוק פיהם ותנועותיהם של המשחקים, קריאות ההידד למשחקה הנפלא של מריה - נחמה ויניאר והד צחוקו הנפלא הילדותי האמיתי של מסקין "הגיבור" וצלילי מוסיקה אשר תרתקך על כל המתחווה במתרחש כאן לפני עיניך - כל אלה באחת ימלאוך : גאווה !

וכשראית את צ'מרינסקי - המהר"ל מיודענו - בלבושו החדש, השונה, בגדי משרת טראגי-קומי זה, לוחם את מלחמת הסדר והמשטר שבבית הנסיכה הצעירה. כשתמונות מלאות הומור הולכות וקמות לפני עיניך, עת בתוך שירה וצחוק - הינך עד ראייה ושמיעה למה שקוראים "לשחק". וידעת : עד דמעות יצחק וגעש העמק, עמק יזרעאל על תושביו לקראת כל זה. יצהל הציבור הארצישראלי ויהנה.

ועתה יודעים רבים ובקרוב תדע זאת אירופה כולה : אין ל"הבימה" העברית לבוש במעשיה בפני כל במה אחרת. משחקים אמנים בחסד עליון המה חבריה. עתה ידעתי : ישנה שפה משותפת לאנושיות והיא האמנות. תם החזון, התפזר הקהל, המשחקים ירחצו את האיפור מעל פניהם ואתה עומד על הבמה הריקה ועונה כלפי עצמך, כן , שייקספיר ודווקא קומדיה.

היה הרעיון הזה מוצלח ומתאים לצורכי הבמה והציבור העברי. הנה חולייה חדשה בשרשרת ההווי החדש שלנו בארץ. ואם קמה העובדה הזאת ונהייתה דווקא על אדמת זרים ובסביבה זרה, הן לא ירחק היום והארץ תוכל לשאת על שיכמה היא את במתה העברית".(ביקורת זו נכתבה אחרי החזרה הגנרלית של ההצגה בברלין).

מרדכי שנהבי. עיתון השומר הצעיר. יולי 1930