אדון בידרמן

  • הצגה מספר: 166
  • הצגת בכורה: 17/06/1959
  • מספר הצגות שהועלו: 39
אדון בידרמן

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

מחזה מוסר ללא מוסר השכל !  
כולכם מכירים את אדון בידרמן, אם כי אולי בשמות אחרים. הופעתו מסודרת, משרוך נעל ועד הקרחת המתנוססת על ראשו. עיסוקו - ייצור תרופת פלאים להצמחת שיער .    
כאן עליי לגלות לכם שאדון בידרמן לא אוהב לשמוע דיבורים על הקרחת שלו. חוץ מזה, בכל דבר שאינו נוגע לעסק שלו, אדון בידרמן הוא סבלני למופת, אין שום ספק.  
אם היינו שואלים את בידרמן על השריפה, בוודאי היה נשבע שאין לו יד בדבר, ואכן בידרמן הוא אזרח למופת. מקיים את עשרת הדברות : מכבד את אביו ואת אמו, לא עשה לעצמו אלוהים אחרים - ישמרנו אל - לא גנב (תמיד היה לו מה שדרוש), לא רצח, לא חמד את בית שכנו (ואם חמד - קנה אותו !) (לקנות מותר), לא שם לב שהוא משקר, ואפילו לא נואף (לפחות לא כמו האחרים!) לסיכום : אזרח למופת.  
אחרי הכל, רבותי, הוא אינו היחיד שנתן לשורפים גפרורים, הוא אינו היחיד ! כולם נתנו !, יותר נכון כמעט כולם ! אחרת לא הייתה העיר כולה עולה באש.  
לא היו חסרים גפרורים, משפחת הופמן נתנה, קראל נתן, פרופסור מור, כולם !  
אל תחשבו, גבירותיי ורבותיי שאנחנו מתכוונים להאשים את אדון בידרמן שלנו, גם לא את יתר האחראים. הניספים נקברו והניצולים ניצלו. זהו, כנראה, גורל שלא היה ניתן למנוע. משום כך אנחנו מוכנים לטהר מאשמה לא רק את השורפים, אלא גם את עצמנו. כן, גם את עצמנו.   מה יכולנו לעשות? כלומר, אם נחזור להנחה שאסונות המתרחשים בהסטוריה, הם גורל שלא ניתן למנוע או לשנות.  

שרגא פרידמן

תמונות מהצגה

ביקורות

"מול היובש הדרמטי ושאר מגרעות המחלישות את קיומו הבמתי-לגיטימי- אפשר להעמיד את "בידרמן" כדוגמה למחזה תיזה נסיוני, אשר חרף כל מגמתיותו נשמר היטב מסכנת ההתדרדרות אל התועמלנות המטיפה, הודות להתמדתו בהישארות מעבר למקום ולזמן. בכך ניתן לרעיון לבושו האוניברסילי.

שרגא פרידמן ביים את ההצגה בגישה סכמתית ובזה עשה שרות למחזה. בלית ברירה כנראה קבע לעצמו את מערך אופיין של הדמויות וחילק בינהן את גלופות האופי המקובלות. בידרמן הוא תפקיד חנק הבולם את כשרונו הקומי הגדול של מאיר מרגלית. משום כך, אי אפשר היה להימנע מללוות את הופעתו הראשונה של מרגלית לאחר ציפיה ממושכת בהרגשת צער.

הגברת תמרה רובינס בתפקיד רעיית בידרמן, היא הדמות היחידה החורגת ממערך המשחק הכללי שהוא כפוי בכללו. היא משחקת בפשטות והיא אנושית מאוד בגילויי פחדיה. סיכום : חרדתו של הסופר השוויצי מכס פריש, לגורל החברה האנושית - עשוייה בהחלט לעורר עניין אנטלקטואלי אם גם לא הרבה יותר מזה.

א.דולב. "מעריב". 25.06.1959