נישואיו של האדון מיסיסיפי

  • הצגה מספר: 175
  • הצגת בכורה: 04/01/1961
  • מספר הצגות שהועלו: 20
נישואיו של האדון מיסיסיפי

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

המחזה פותח בהוצאה להורג. אולם, אל בהלה ! גם הקורבן לא מתייחס לדבר ברצינות גמורה. כי אחרי ככלות הכל, מדובר בקומדיה.

התובע הכללי, אדון מסיסיפי, אדם מפחיד, מוסרי ובעל השפעה, עומד להיפגש עם האלמנה יפת התואר, אנסטסיה. בעלה, הלך לעולמו ומסיסיפי עומד לגלות לה פרט נורא, שהיא, אנסטאסיה, לא העלתה בדעתה. גם מסיסיפי לא העלה בדעתו שסודו הכמוס יתגלה.  

האדון הוא בעצם שוער בית-זונות לשעבר שהצליח להעפיל מעלה-מעלה בסולם החברתי של משטר מושחת.   מסיסיפי ואנסטאסיה לא העלו בדעתם ששני ידידים משותפים שלהם: סוכן חשאי וגרף שיכור, יחליטו לחזור מחוץ לארץ.  

חזרתם של "הידידים" הרת אסון עבור השניים. מה הוא אותו פרט נורא שמספר מסיסיפי לאנסטאסיה?  מדוע צריכה הייתה  האלמנה להימלט באווירון לצ'ילה? איך הגיע רעל לספל הקפה שלה?  

תשובות לשאלות האלה ועל אחרות ינסה המחזה להעניק לך, הצופה המבולבל. 

תמונות מהצגה

ביקורות

"המחזה 'נשואיו של האדון מסיסיפי' נכתב לפני כ - 10 שנים ממזמן בו הנהיליזם השובבני של דירנמאט לא הגיע עדיין לכלל גיבוש. הוא נטפל כאן לכל דבר בעולם : הקומוניזם והקפיטליזם, האדם והחברה, סבך פסיכולוגי של עליה מילדות בתוך ביב השופכין עד לעמדות של שררה וכח ועד לקדושת הנישואין, המתנפצת כמובן על הסלע הרך של בגידות ונאפופים. נוסף לזאת כיאות למחזאי "מודרני", שובר דירנמאט לא רק את מסגרות חיינו ומחשבותינו, אלא גם את מסגרות הבמה שעליה הוא מציג את עלילתו.

פינקל המגלם אחת הדמויות המופרכות והמטורפות ביותר בבית המטורפים הכללי הזה, שיחק סגנון נרגש עד כדי כך שאף הבליע חלק ניכר ממילות הטקסט. ארי קוטאי ועדנה פלידל יצרו דמויות חיוורות שלא ניתן להן על הבימה אותו משקל המופקד בידיהם במחזה. יוסף בנאי גילם את דמות הרוזן הפילנטרופ בחן במשובה הראויים לשבח.

נחמן בן עמי. "מעריב". 08.01.1961

"זוהי עירבוביה של פובליציסטיקה עם גרוטסקה מהולה ברוטוב של ציניזם החותר כביכול לתיקון החברה ע"י תחושת בחילה וסחרחורת מהתדרדרותה של האנושיות אל תהומות הסתאבות הערכים בימינו. זוהי יצירה חלשה ביותר מבחינה ספרותית, מבולבלת, מרוסקת, תרכובת של אקספרסיוניזם ברכטיאני עם גינוני קאברט ספרותי טרום היטרלראי. פינקל היה טוב בדו-שיח וכבד וחד-גוני במונולוגים. לבנאי היו רגעי כנות במשחקו, אשר נשחקו בשפע המלל.

הצגה יומרנית אשר יומרתה האמנותית אינה מוצדקת בשום פנים. הצגה מעורפלת שרק הסנובים יכולים להפגין כלפי חוץ מסתורין של הבנה בצד ערוות הבורות שלהם בעניני תיאטרון וספרות גם יחד. תרגומו המשובח של נתן זך - הוא החלק הבהיר ביותר של ההצגה.

ד"ר חיים גמזו. "הארץ". 5.01.1961