רקויאם לנזירה

  • הצגה מספר: 197
  • הצגת בכורה: 18/04/1964
  • מספר הצגות שהועלו: 52
רקויאם לנזירה

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

נאנסי מאניגו, אשה כושית, נשפטת למוות על רצח בתם התינוקת של הזוג סטיבאנס.    נאנסי, שהייתה האומנת של התינוקת,  מיוצגת במשפט הרצח  ע"י עורך הדין גאווין,  דודם של בני הזוג.  בהשפעתו היא מודה באשמה ומקבלת את גזר דין בשתיקה.   בסיום המשפט חוזרים טמפל וגאבן סטיבאנס לביתם, יחד עם בן דודם עורך דין. טמפל מסה לחקור אותו ולברר מה ידוע לו על נסיבות הרצח האמיתיות. בווידוי של גאווין מתברר לה שנאנסי לא הוציאה מילה מפיה ולא סיפרה דבר על מעשה הרצח.   הזוג סטיבאנס עוזבים לקליפורניה יחד עם בנם הבכור, עד לאחר בצוע פסק הדין - תלייתה של נאנסי ב - 13 במרץ.   טמפל, שבסתר ליבה יודעת פרטים על הרצח, אינה מסוגלת להמתין וחוזרת לביתה יומיים לפני ביצוע פסק הדין. גאווין  מנסה לשכנע אותה לגשת לביתו של המושל ולספר לו את האמת על רצח בתה. כך,  תציל את נאנסי ותשתחרר מהסיוטים הרודפים אותה מאז מות התינוקת.   גאבן, בעלה, מנסה לשכנע אותה שלא לגלות  פרטים משום שכך תפתח תיבת פנדורה שתאיר את יחסיהם ומעשיהם של כלל הדמויות באור אחר לגמרי ואת המעשה הנואש של נאנסי כמעשה אצילי שנועד להציל את עתידה האומלל של התינוקת.   ערב ההוצאה להורג. נאנסי שלווה ושלמה עם עצמה ועם המעשה שעשתה. היא מאמינה שמותה יטהר אותה ויאפשר למשפחת סטיבאנס הזדמנות וזכות לחיות בעולם.  

תמונות מהצגה

ביקורות

"וידויה חסר התוחלת של טמפל דרייק, שייך לעולם דמיונו הכובש של ווילאם פוקנר שאמיתויותיו אינן מציאותיות. זהו עולם גותי, שופע פחדים, מעלה ריחות רקבון, חדור אלימות וניוון, המאוכלס באנשים אבודים, מקוללים ורדופים שהם סך הכל של אסונותיהם והחוקיות שבחייהם היא החוקיות שבחלום בלהות. בימויו של אברהם אסיאו, התעלם לגמרי מן האווירה הדחוסה והדגיש רק את סיפור העלילה.

כמו כן, אבדו עולמו ויצירי דמיונו של פוקנר את משמעותם והם נטולי שכנוע לחלוטין. מרים זוהר, הנושאת על כתפיה את נטל המחזה כולו, נאבקה עם תפקידה של טמפל, אבל באינטרפטציה שלה, טמפל היא אשה מעונה וסובלת, המתוודה על חטאיה ללא כפרה, ולא אישה שקיללת הרע דבקה בה ושמה עליה את חותמה. התפאורה חסרת האופי ואווירה של שלמה לייבוביץ', תואמת את ההצגה כולה.

הדה בושס. "הארץ". 4.5.1964

"מרים זוהר ומישא אשרוב מגלמים את שני התפקידים הראשיים של טמפל סטיבנס ועורך הדין, שהוא סניגורה של הכושית. בינהם מתנהל המאבק על האמת עד שידו של הסניגור על העליונה. עם זאת קשה להשתחרר מההרגשה שכל הפרובלמטיקה הזאת רחוקה מאיתנו.

אשר נהור. "ידיעות אחרונות". 3.5.1964